אני כועסת !!!

[רסיסים של אושר]

אני כועסת !!!

אתמול מעין חוזרת מהגן ואומרת לי כך - אריאל שרון הוא ראש הממשלה. משה קצב הוא הנשיא של המדינה. והערבים הם רעים. הם שונאים אותנו ורוצים להרוג אותנו. אבל אנחנו חזקים כמו בר כוכבא ואנחנו ננצח. סיום המשפט שלה היה - כל הערבים מסריחים ! נותרתי עם פה פעור. לא ידעתי מה לאמר. נכון שאני מתנחלת. נכון שאני ימנית ואפילו קיצונית. אבל מה לעזאזל ילדה בת שלוש וחצי צריכה לדעת מי זה ראש הממשלה מי זה נשיא המדינה ושהערבים מסריחים או רוצים להרוג אותנו ? למה ילדה בת שלוש וחצי צריכה כבר בגיל כזה לגבש דעה כזו או אחרת על נושא מורכב ומסובך שכזה? שוחחתי איתה והסברתי לה שכמו שיש יהודים רעים כך יש גם ערבים רעים ועוד בלה בלה בלה בלה ולא כל הערבים מסריחים וכדומה. שאלתי את מעין מי סיפר לה את כל זה . היא נקבה בשם של הגננת ואמרה שהיא ניהלה שיחה בענין. אני מניחה שזה קשור ליום העצמאות. אז יופי שסיפרה להם מי זה ראש הממשלה. ויופי שסיפרה להם מיהו נשיא המדינה אבל ב שביל מה לעזאזל היא מכניסה את ענין הערבים? וגם אם כן אז בשביל מה לטעת בנפש הרכה את השנאה? כבר מעכשיו ?! למה הגננת הזו - שאני הולכת לשוחח איתה ארוכות בענין הזה - לא יכולה להניח את הפוליטיקה בבית ולתת לילדים הרכים הללו - שגם ככה שומעים עשרים אלף פעם ביום את המואזין - לחיות בתמימות המופלאה הזו? בכלל אני לא מבינה למה יש את הצורך לשתף ילדים קטנים בעניני המדינה. למשל הגנון של שמעון. ממש חכמה גדולה להראות לילד בן ארבע תמונה של ביבי נתניהו (הדגול!) ודודידו ולשאול אותו במי הוא בוחר להיות ראש הממשלה. נו ברצינות ! בוודאי שהוא יבחר בדודידו. גם אם היו מראים לו תמונה של בגין/רבין/הרצל/בוש לעומת דודידו הוא היה בוחר בדודידו. ואז כל הקהל פורץ בצחוק גדול. משהו... סאטירה אמיתית. נוקבת ושנונה אלק. מה דעתכם?

 

[פסיפלורה]

"שברירי אימהות".. הזכרת לי.

הקטע הבא הוא חלק מפרוייקט פרטי שאני כותבת. פרוייקט שנקרא "שבריריי אימהות". הוא נכתב מייד לאחר הפיגוע באפרופו בתל-אביב: ----------------------------------------------- אבני היסוד ------------- "אמאאאאא.. היה פיגוע!" (שונית בת 6) "ו..ו..ו..היה דם! ו..ו..ו.המסעדה התפוצצה! וה..ה..ה..אישה בכתה ולתינוקת היתה תחבושת!" (עדן. בת 3. מנסה למצוא את המילים בתוך כל הערבוביה המילולית שהיא נאלצת להתמודד איתה) אני נכנסת הביתה לאחר יום עבודה ארוך ומתיש. הרדיו ליווה אותי הביתה עם תיאוריי הפיגוע היומי ואני צונחת אל ערמת ילדיי היושבים פעורי עיניים ופה מול מסך הטלוויזיה. מראות קשים נשקפים משם והאינסטינקט אומר ללחוץ על הכפתור ולהעלים את העולם שם בחוץ מהתמימות. "הלוואי שכל הערבים ימותו!" מכריז גלעד (בן 4) ואני מתחלחלת. "אני לא רוצה לשמוע את זה!" "למה?" נוזפת בי אלמוג (בת 8) "הם רקדו ושרו כשהם ראו ת´פיגוע. מגיע להם שימותו!" היא קובעת אני משתיקה את מקלט הטלוויזיה ומבקשת מהם לשבת על הספה מולי. "אלמוג. כל היהודים טובים?" "כן!" היא קובעת. "ואין יהודים שרוצחים וגונבים ועושים מעשים רעים?" ארבעה זוגות עיניים מתסכלות בי בתדהמה. אני שומעת אותם חושבים. "כן. יש גם יהודים רעים" אומרת שונית. "וכל הערבים רעים?" אני מפנה שאלה לגלעד "כרים, מהגן שלך, גם הוא רע? אתה רוצה שימות?" גלעד מתחיל לצחקק "מה פ´יתום! הוא חבר שלי מהגן של רבקה!" "הוא ערבי" אני אומרת לו. אנחנו גרים בשכונה בה גרות 3 משפחות ערביות-נוצריות. ילדיהם הקטנים לומדים עם ילדיי בגני הילדים. עם גלעד לומד כרים ועם עדן לומדת מריה. "עדן – את רוצה שמריה תמות? את חושבת שהיא רעה?" אלמוג בוחנת בסקרנות את תגובתה של עדן. "אבל היא חברה שלי! אם היא תמות היא לא תבוא ליומולדת שלי אתמול!" קובעת הקטנה בבלבול הזמנים הקבוע שלה. אני נושמת עמוק. מזווית העין הטלוויזיה השקטה ממשיכה לשדר את מראות הזוועה. אני נלחמת לדחוק את השנאה התהומית, הכעס, חוסר האונים – את הכל לתוך חדר קטן ואטום אי שם בפנים. מתוך המלחמה הפנימית הזו צצות ועולות מילותיה של אימי ז"ל. אימי, ניצולת שואה, סיפרה לי בנעוריי את סיפוריי הזוועה מתוכם הגיעה. כששמעה מפי את המשפט שאמר גלעד רק בשינוי לאום מ"ערבים" ל"גרמנים" – הושיבה אותי לשיחה. "שנאה עיוורת גרמה להם לאבד אנושיות ולהפוך לחיות. זה מה שאת רוצה להיות? אני לא רוצה לשמוע שאת עושה הכללות קיצוניות שכאלה. היו גרמנים שעזרו ליהודים. את יודעת את זה?" אני מסתכלת על הקטנים שלי. יודעת שלא אוכל לספר להם על זוועות השואה עם דבריה של אימי. בשבילם, השואה הוא עוד יום בו עומדים דום בצפירה. איך אוכל להעמיס עוד על הזוועות האלה שהם חיים בתוכם כבר עכשיו? האם אין מספיק גוויות ודם ושנאה? אני מבעבעת מבפנים, מחפשת את המילים ההגיוניות בתוך סבך האמוציות הטריות שמשדרת לתוכי הטלוויזיה.. וארבעה זוגות עיניים מסתכלות בי. קוראות אותי. אני מבינה שכל מילה שתצא מפי תהייה אבן יסוד בבסיס חייהם כבני אדם. ופתאום כבדות כתפיי תחת נטל חינוך הדור הבא שלי.

 

[mika2]

בדיחה של ילדה בת 6.5

אמא- את יודעת מה יוצא אם מערבבים חלקים של המלים פיגוע ופיצוץ ?? מה ? פיפי...

 

[רסיסים של אושר]

כתבת שם "שנאה עיוורת גרמה להם

לאבד אנושיות ולהפוך לחיות". הגננת בנותנה לילדים הרכים הללו משפטים כמו "ערבים מסריחים" "כל הערבים רוצים להרוג אותנו" וכדומה עושה בדיוק מה שעושים המחבלים לילדים שלהם. נוטעת בהם את השנאה באופן כוללני. כאמור אני ימנית אבל אני מתנגדת בתוקף למה שהיא עשתה ועושה. בחברה בה אני עובדת עובדים זה לצד זה פועלים רוסים ופועלים ערביים. הם אנשים טובים ומסורים לעבודתם. כאשר יש פיגוע מרביתם נוטעים מבטיהם ברצפה ומחפשים כיצד להפוך לשקופים בימים נוראים שכאלה. כואב לי הלב עליהם. אנחנו מנהלים שיחות ארוכות ואין שנאה . למרות שאני גרה כביכול על אדמה שלהם. היא כל כך מכעיסה אותי הגננת הזו. הילה - משנסת מתניים לקראת השיחה עם הגננת בערב.

 

[אחותו של שקספיר]

חבל על האנרגיה

להסביר , לשכנע , להראות לעיוורים את הדרך לא שאני מסכימה עם הגננת אבל הסיכוי שאת תשני את גישתה הפדגוגית הדגולה של הגננת מול האנרגיה שתשקיעי בכך. ולעומת זאת ההצעה שלי(למודת מלחמות אבודות עם מורות וגננות , מעייפות) תתקני את הטעון תיקון אצל הבת שלך כי את המערכת ,את הגננת, את העולם לא כל כך פשוט לתקן. שנסי את המותניים (תוהה לרגע איך משנסים מותניים?) לטיפול ותיקון בילדה שלך!

 

[רסיסים של אושר]

תודה רבה אחותו.

אני מקבלת את הצעתך. כבר שוחחתי עם מעין וכמובן שאם היא תעלה זאת שוב אני אתפוס איתה שיחה רצינית בענין - עד כמה שזה אפשרי עם ילדה בת שלוש וחצי ) בכל אופן אני אביע את מורת רוחי בפני הגננת. תודה, הילה.

 

[אורמור]

רסיסונת הקשיבי לעיצה של גננת..

ילדים הם עם נפלא... אבל הדיוק הוא לא אחת מהתכונות הבולטות אצלהם בפרט בגילה של ילדתך, אני לא מכירה את הגננת שלה, אבל הנחת היסוד שלי היא שאם היא לא איזו מוטציה נדירה,היא לא היתה מעיזה להוציא אמירה בוטה כזו באוזני הילדים.. מה שאני כן רואה כתסריט אפשרי, זה שאחד הילדים ציטט את הוריו הדגולים תוך כדי שיחה על עצמאות, מדינה וכו´ לא בדקתי ברשומות אבל אינסטינקט בסיסי אומר לי שגם על פי חוק גננת מנועה מנקיטת עמדה פוליטית, שלא לדבר על כך שתפקידה הוא להשאיר מרחב פתוח ולא להגיר אל תוך הילדים את אישיותה . יתכן והגננת הנ"ל חטאה בזה שלא טרחה מספיק למגר את הציטוט שהביא אחד הילדים, ואולי דווקא כן טרחה אבל ילדתך התרשמה מין הצבעוניות שבאמירה "מסריחים" וזה מה שנקלט אצלה.. אי לכך ובהתאם, הצעתי לך היא לגשת אל הגננת <אם את חייבת..> ובשום אופן לא להתקיף,אלא לברר מה היה שם, בעדינות ולא מתוך עמדת תקיפה,<את הכעס תאפסני בבית> בפרט אם את רוצה לעורר שיתוף פעולה ולא אנטיגוניזם.. במידה והגננת אכן תודה שזו אמירה שלה ותנסה לעמוד על זכותה לאמר היתי מגדירה אותה במיידי כמוטציה ואף מתלוננת עליה בצינורות המקובלים, כי זה דבר שלא יעשה.. זו לא גננת, זו פשוטת עם מהסוג הגרוע.. אבל כאמור, תבררי את הדברים וקחי בחשבון את האפשרות שהעלתי. אור בהרצאת גננת מחוץ לשעות העבודה

 

[פסיפלורה]

בואי ואספר לך סיפור על גננת..

(סלח לי, ירקרק..

) הבת השניה שלי (היום בת 7) כשהיתה בת שלוש נתקלה ב..גננת (אני מתביישת לתת לה את התואר הזה בכלל..) שכמעט וחנקתי אותה. שני הילדים הקטנים כמובן לא נכנסו לגן הזה יותר.. זה הסיפור. באחד הימים שמתי לב פתאום לדבר מוזר מאוד אצל הילדה. בכל פעם שהדלקתי סיגריה, הילדה היתה בורחת לצד השני של החדר (לא רע כשלעצמו.. אבל הקשיבי הלאה..). אז שמתי לב שבכל פעם שאני מדליקה את הגז בכיריים- הילדה בורחת לחדר שלה. לקח לי קצת זמן לשים לב לזה משום שכמובן הייתי עסוקה בעניני בישולים.. יום אחד, קראתי לה לשולחן לאכול, המחבת עדיין ישבה על הלהבה, השמן מרשרש בחדווה - והיא "לא רוצה!". הלכתי לחדר ומצאתי את הילדה בתוך המיטה, מתחת לשמיכה. מתחבאת. לא הבנתי מה קרה, היא אמרה שהיא לא באה למטבח "עד שאת לא סוגרת את האש בגז!". לא הצלחתי באותו יום להוציא ממנה מה קרה. זה הגיע למצב בו הייתי מדליקה את הגז כשהיא היתה במטבח והילדה היתה נכנסת לי להסטריה מוחלטת של בכי וצרחות. ויותר גרוע. לאחר שנגמלה עוד לפני גיל שנתיים - הילדה התחילה להרטיב במיטה. לקח לי שבוע בערך. לקחתי אותה לטיול בחורשה על יד הבית ודיברתי איתה. במאמצים מרובים הצלחתי להוציא מהקטנה את הדברים הבאים: "יש איש שאוכל ילדים בתוך האש!" ואמרת השפר הזו ממי באה? מהגננת. התברר שבל"ג בעומר האחרון, הגננת הדליקה מדורה בגן.. בשביל החג. כדי שהילדים לא יתקרבו לאש - זה מה היא אמרה לבני השלוש (גננת מוסמכת של העיריה..):" אל תתקרבו לאש - יש שם איש שאוכל ילדים.." התעמתתי עם הגננת והיא הודתה שאמרה זאת. לא ראתה בזה פסול. רצתה להגן על הילדים..הטראומה הזו לא לגמרי עזבה את הילדה. הדפקטית הזו עדיין "מחנכת" ילדים קטנים לצערי..

 

[רסיסים של אושר]

אויש איזו מטומטמת.

מפחיד שאנחנו מפקידים את הילדים היקרים שלנו בידיים שלא תמיד אנחנו יודעים בוודאות אם הן ידיים טובות או שמא רעות חלילה. אני מאמינה שמרבית הגננות הן טובות ואוהבות אבל מפחיד לחשוב שאפילו אחוז קטן מהן לא כאלה.

 

[אורמור]

פסי ,ולא התלוננת?...מדהים

 

[רסיסים של אושר]

תודה יקירתי.

אל דאגה. אני לא הולכת להתקיף אף אחד ובטח לא את הגננת של הילדה שלי! מה שחסר לי עוד זה שהיא תתנכל בעקבות כך לילדה שלי... וכבר שמעתי על דברים שכאלה. זו היתה סתם אמירה. אני אדבר איתה זה נכון אבל לא בכעס/צעקות/תוקפנות וכדומה. אני מטבעי אדם מאוד מנומס ומתורבת. לא דוגלת בקריזות - אותן אני משאירה לבית ולבעלי שיחיה )

 

[שמעון מהשרון]

היי מי הזכיר את הגנון של שמעון?!../images/Emo4.gif

היי - מי הזכיר את הגנון של שמעון ? ככה מזכירים אותי , בלי שמחה או ששון?! קחי נשימה עמוקה, אספי את הרסיסים , ו"הכניסי" חינוך - בילדים. נכון שהגננת היא - "חצי אלוהים" , אבל בחינוך יש הרבה מקום להורים. אם הייתי סומך על מחנכות הילדים , שיעשו במקומי את "השיעורים", מזמן הייתי שומע בבית שטויות - שהילדים אוספים - גם מהרחובות.... אז שנסי מתניים (?!) , שטפי ידיים , ו"הרביצי תורה " לילדים - שיגדלו - עם הנחיית ההורים

 

[רסיסים של אושר]

ואם יש לי רק ילדה אחת ?

אגב שמעון... לאן שולחים את התמלוגים על השימוש בשמך ? הילה - צוחקקקקקקקת.