אני יוצא מן הארון

[jazznut]

אני יוצא מן הארון

גם אני פליט אייטיז. אני מציץ פה כבר כמה זמן אבל לא מצאתי מקום להגיד משהו כי לא היה לי.. קצת קשה לי עם העובדה שדברים כמו סוזי, טוקסידו מון ואן קלארק דרים בכפיפה אחת ותחת קורת גג אחת עם מייקל ג´קסון ומדונה. זה נכון שכרונולוגית יש בכך טעם אבל ראבק, לפחות אז, מי ששמע את הראשונים ודומיהם נטה לסבול מעוויתות קשות כשנתקל באחרונים. אז עברו השנים אבל עדיין קשה לי... תתייחסו בהבנה תיקון קטן למשהו מלמטה - הליקוויד בשום אופן לא היה פעיל ב-81. לגבי הפינגווין אני לא סגור. אני התחלתי להסתובב באזורים האלה ב-82/3. עוד דבר קטן. לי, אישית קשה להתייחס בכבוד ובאופן ענייני לדברים שאותם קולות מן העבר מעלים ומביאים כיום. אני יודע שניק קרשאו הוציא משהו לא מזמן ואפילו שמעתי קצת. היה לו גם משהו אקוסטי שהיה די נחמד אבל אני חושש שלו ולרוב הדמויות מן התקופה ההיא אין מה לחדש לעולם והם ניזונים בעיקר מגל הנוסטאלגיה ששוטף את העולם. כן, זה קורה גם בחו"ל, לפחות באירופה. חזרתי לא מזמן משם וראיתי שהרכבים שחשבתי שפגו מן העולם שבים וצצים... אותי זה קצת מצחיק. למרות כל הנאמר, אני מכבד את רצונם וצרכיהם של האחרים פה ובכלל, לצרוך את הדברים האלה גם כיום. אז אנא, אל תציפו אותי בת´רדים מלאי ביקורת ונאצה של מעריצי מדונה לדורותיהם יום טוב לכולכם.

 

[turrican]

סבבה !

קודם כל אני תמיד שמח שאנשים חדשים יצטרפו לפורום אז Welcome לפורום Jazznut . לי היה קצת קשה ללכת למועדונים הללו כי הייתי בן 8 או 9 כשפתחו את הפינגווין אבל הייתי הייתי הולך די הרבה לקולוסיאום ושומע את המוסיקה . אני מסכים לעובדה שהרבה מן האומנים אין הרבה לחדש כיום אבל בינינו מי כן מחדש? תמיד לי נעים לשמוע קולות מוכרים מהעבר כמו : סופטסייל,רולנד גיפט דפש מוד , פיל קולינס , אליסון מויה ובד"כ הם לא מביישים את הפירמה.

 

[oril123]

אתה צודק

אין שום קשר מלבד שנות הפעילות בין BAUHAUS,MINIMAL COMPACT לבין מדונה או יותר גרוע מודרן טולקינג. ולגבי האמנים הוותיקים שעדיין פעילים או מגיחים מעת לעת באמת לרובם אין מה לחדש או להציע ועוד לא נתקלתי בכזה קמבק שמצליח לרגש.

 

[Aladdin Sane newnic]

דווקא יש קשר

ולו רק בגלל שכולם פעלו באותה תקופה. ברור שכשמדובר על להקות אנונימיות כמו מינימל קומפקט או על להקות חסרות יומרה כמו מודרן טוקינג, ההשפעה היא שולית, אבל עבור אומנים שהצליחו מסחרית קצת יותר ממינימל, או אומנים שתופסים את עצמם כיותר ממכונת כסף - הקשר קיים. כיצד קיים, והרי הסגנונות כה שונים? ראשית, ההגדרה של אחד משפיעה על ההגדרה של השני. אני בטוח שיש לא מעט אומנים שנזהרו "לא להיות מדונה" ולכן המוזיקה שלהם הייתה פחות מסחרית רק בגלל הצלחתה של הגברת. ולהיפך - הצלחה של אמן "אלטרנטיבי" מביאה לעיתים לקצת יותר אומץ מצד האומן המסחרי לעשות דברים מעבר למובן מאליו. שנית, ככל שמודרן טוקינג מצליחים יותר, כך יש יותר קהל לבאוהאוס - דחיה דוחקת אנשים לעבר הקיצוניות. ולגבי קאמבקים - מסכים חלקית. גארי ניומן עשה דיסק לגמרי לא רע בשם pure לאחר שרשרת של אלבומים זניחים. אני מקווה שסופט-סל יתרמו משהו לעולם בדיסק החדש.

 

[jazznut]

מצויין..

התאוריה שמודרן טוקינג דחפו (גם אם לא ביוזמתם) מאזינים לידי הבאוהאוס משעשעת מאד... העלת חיוך על שפתי וגם זה משהו ביום שכזה.. אני בכל מקרה אשתדל להפטר מהסנוביות שרכשתי לי באייטיז. בסופו של דבר עברו כבר 20 שנה.. הולך לראות את הפרק הקודם של סוף עונת התפוזים על השוליים באייטיז שהפסדתי והקליטו לי. אולי יהיה לי משהו להגיד על זה מאוחר יותר. אפרופו אייטיז, שרון מולדאבי מתארח בפורום (המתחרה?!) מוסיקה ב-Ynet ב-20:00. מולדאבי לא רק היה בגן חיות באייטיז אלא גם היה (לפחות בשבילי ואני יודע על רבים אחרים) מקור למידע ולימוד של מוסיקה כמבקר/שדרן וכו´.

 

[Aladdin Sane newnic]

מקומם של מולדאבי (וניב ז"ל)

בחינוך המוזיקלי שלנו מובטח. התאכזבתי מאוד שהטעם המוזיקלי הרחב והמשובח שלו הצטמצם לשבלונות של "גן חיות" (והסולו שאחר כך). נקודות האור היחידות היו "המוזיקה בפנים" (שמושפע מאוד מ dancing barefoot של פטי סמית´) ו"איזה עולם נפלא" (או משהו כזה, שממשיך את שירי המתיקות של לו ריד וה velvet underground). ולגבי תיאורית מודרן טוקינג - באוהאוס, אני עדיין עומד מאחורי זה (ולו רק בגלל שיש לי דוגמא מצויינת אחת לפחות: אני)

 

[turrican]

שאלה של סובייקטיביות לדעתי

לגביי זה לא תופס , מצטער אולי אני יוצא דופן אבל גיליתי את ה-So Called דארק סייד של השמונים רק לפני כמה שנים שהתחלתי לשמוע את קוקטו טויינז (מעולים) ושיצא האוסף המצויין "בחזרה לפינגווין" ורק אז התוודעתי ללהקות כמו: סוזי והבאנשיז (שמאד השפיעו על הקיור בתחילת דרכם) , מינימנל קומפקט , באוהאוס וכאלה . סלידה מלהקות כמו : סיסי-קאטצ´ , מודרן טוקינג ולהקות היי אנרג´י קיקיוניות לא דחפו אותי לשוליים אלא לשמוע להקות אחרות כגון: מאדנס , פוליס, דפשמוד,אירייז´ר,אולטרהווקס ובכלל המון סינטי . לדעתי אנשים שביקרו במועדונים הללו בשנים המוקדמות 82-83 הם אלו שפיתחו הערצה ללהקות השוליים דאז , שכן הם היו פופולריים (יחסית) והיה יותר קל להביא אומני שוליים מאשר אמנים בטופ פופ . כמה שהייתי מוכן לשלם היום כדי לשמוע לייב את כל הלהקות שוליים הללו מהאייטיז - פשוט חוויה שלוקחים לכל החיים ובכלל תרבות שנעלמה .

 

[Aladdin Sane newnic]

הכל סובייקטיבי

(או כמו שהיה אומר הסנדק - "הכל אישי"). אבל עדיין - הקשר חזק. מה לעשות שחלק גדול מהגדרת ה"אני" והקבוצה "שלי" הוא הגדרת ה"אחר" וניסוח ההבדלים בינינו. סה"כ, אני חושב שמה שמאחד קבוצות גדולות הוא לא רק אהבה לדברים משותפים, אלא גם (ואולי אפילו יותר) - סלידה משותפת מדברים אחרים. וקל להביא דוגמאות (אפילו מהפוליטיקה). אני בטוח שכל הפורום הזה מתאחד סביב שינאת מודרן טוקינג, אבל יהיה קשה הרבה יותר למצוא מכנה משותף מוזיקלי אמיתי בין כל חברי הפורום (אפילו לא דפש מוד, כנראה). כולי תקווה ששנאה משותפת זו תביא לכך שחלק מאיתנו יכירו ויתאהבו בלהקות "שוליים" שלא הכירו קודם. גם אם נתעלם מתופעות ביזאריות לחלוטין (כמו למשל תקופת "גרי ניומן" של צביקה פיק או הדואט של ניק קייב עם קיילי מינו), הרי שניתן לראות איך השפעות השוליים המצליחים מגיעות למרכז. קו ישר מחבר בין הנסיונות האתניים של "ראשים מדברים" בתחילת שנות ה-80 לגל האתני של תחילת ה- 90 (עופרה חזה ושות´). (אגב, קו כזה לא מחבר את השירים ה"הודיים" של הביטלס והאריסון למוזיקה האתנית של העשורים הבאים). הסימפול של trans europe express של קראפטוורק באלבום plant rock של אפריקה באמבאטה הביא לקפיצת מדרגה בג´אנר הזה של המוזיקה. קטע הסולו השתול (מטעמים מסחריים בלבד) של אדי ואן היילן ב beat it של מייקל ג´קסון (סולו אדיר, דרך אגב) הביא תוך כמה שנים לשילוב של run d.m.c. ואיירוסמית´ ב walk this way - שיר אדיר וחשוב. דוגמאות נוספות על קצה המזלג (וברשותכם אחרוג מעט מגבולות האייטיז): 1. הבי ג´יז על הרלוניג סטונס (ב miss you - אחד הגדולים שלהם) 2. מדונה ומה שמו שעשה את cargo והפיק לה את ray of light 3. אבבא ו erasure

 

[nery]

אפרופו טוקסידומון

אני לא יודע אם די.ג´יי hell מוקצה כאן מחמת מיאוס, אבל הבחור החביב הוציא בלייבל הסופר טרנדי שלו, gigolo, רי-אישיו של שני שירים: no tears ו-what use המצוין. זה בא במין אריזת סינגל עם ויניל חמוד כזה, ויש בו גם כמה רמיקסים בכלל לא רעים של חברי הלייבל ואפילו קאבר של adult לנו טירז, במיטב אופנת האלקטרוקלאש המאוסה. אותו הל גם הצהיר פעם שהנ"ל הם הלהקה האהובה עליו, אז זאת כבר סיבה אחת לא לשנוא אותו כ"כ

 

[nery]

וגם

כל חבר במחתרת הדיסה יכול להעיד שאלבום הלייב אין בריסל של בליין רינינג´ר הוא אחד מהאלבומים הטובים בהיסטוריה. וכוס אבא של מי שחמס מתחתי את העותק האחרון שלו מהחור בשחור. קיצר, אז גם שם יש ביצוע אדיר ל-what use, שאתם *באמת* חייבים להוריד. ואם תהיה בעיה למצוא את זה בסולסיק או בכל מקום אחר, הרגשת השליחות המיסיונרית שלי לא תיתן לי לנוח עד שלכל ניצול אייטיז שמסתובב פה בתפוז יהיה עותק mp3 של הביצוע הזה במחשב. באמת!

 

[Aladdin Sane newnic]

יש לי כמה mp3 מהאלבום

ודווקא זכור לי לטובה הביצוע ל birthday song.

 

[jazznut]

ידעתי שכאן מקומי...

את סוזי ראיתי בזמנה עם בובי סמית אפרופו השפעות של סוזי על הקיור שמישהו אמר למעלה. לגבי רימיקסים של טוקסידו מון, לא שמעתי אבל זה נראה לי חילול קודש. את ריינינג´ר ראיתי ודוקא במוזיאון ת"א שזה קונספט די מצחיק אם חושבים על זה. היתה הופעה מעולה. גם את טוקסידו ראיתי פעמיים ויש לי עדיין כרטיסים בארון שלא יכולתי לנצל (תודה לצה"ל) וסרבתי למכור למישהו אחר. אחת מההופעות שלהם ראיתי באודיטוריום חיפה שזה קונספט עוד יותר מצחיק אפילו.(מי שמכיר את האודיטוריום מבין אותי, אני בטוח). אני בודק קצת לאחרונה רימיקסים שנעשו לדברים מהאייטיז ומוצא שרובם חוטאים למקור ונופלים ממנו. ראיתי את הפרק של קוטנר על שנות השמונים אבל כעצלן מטבעי וכאדם הזקוק לטריגר כדי לכתוב אני אחכה אולי שמישהו יגיד על זה משהו. אגב, מחתרת הדיסה הגיעה גם לכאן?! יופי.

 

[Aladdin Sane newnic]

אני ממש לא זוכר איפה ראיתי

את טוקסידומון. יכול להיות שגם אני ראיתי אותם באודיטריום חיפה? זה היה בפעם השניה שהם היו בארץ, וסיאם חיממו אותם. לא היה משהו.

 

[jazznut]

יש לי את התקליט... אין לי פטיפון :