אני חייבת עזרה!
תראו, זאת הולכת להיות הודעה ארוכה ככה שבאמת, מי שלא בא לו לשבת שעה מול המחשב מוזמן לצאת... אבל מי שבינכם כן נשאר, חייב לנסות לעזור לי. אני ממש על סף מוות וזה לא מצחיק! הסיפור הזה מתחיל בתחילת השנה... אני לומדת בבית ספר בו אמא שלי היא הסגנית מנהלת. אז לא, לא כמו שאתם חושבים שיש לי פרוטקציות ובאלגנים... זה מה זה לא ככה, להפך, אני נורא סובלת מכל המצב הזה. תכף גם תדעו למה. אני בחורה מאוד חכמה אבל מה לעשות, חוצפנית מאוד (התנהגות ד` בתעודה עם ממוצע של 93) אה, ושכחתי לציין שאני בכיתה י`. בכל אופן, אני לא סובלת את המחכנת שלי... לא סובלת את אמא שלי לא סובלת את אבא שלי, לא את אחותי, לא את החברות שלי, ולא את הידידים הכי הכי טובים שלי. אני מה שנקרא ילדה בודדה. מבחוץ כולם חושבים שאני הילדה הכי צוחקת ומאושרת בעולם (אפילו הדביקו לי ת`שם : מאושרת תמידית) אני הילדה הכי היפראקטיבית בעולם... אבל יש בעיה קטנה, הכל זאת רק הצגה אחת גדולה. אני בכלל לא מאושרת, אני צוחקת צחוק מאולץ. מה שהיה פעם הצחוק הכי מתגלגל שאתם מכירים היום מזוייף... בכל אופן, רבתי עם המורה שלי, והבת זונה הזאת התחילה לסלף דברים לאבא שלי, התחלתי לצעוק ולקלל אותה נשבעת לכם כמעט זרקתי עלייה שולחן. שחזרתי הביתה אמא שלי שמעה מה שעשיתי, ומבחינתה לא חשובה לה דעתה של הבת שלה... רק המונטין, רק מה יגידו עלייה, מה ההנהלה תגיד על הבת החוצפנית שהיא הביאה לבית ספר שלה. אותו היום, היא חזרה הביתה, פתחה ספר טלפונים ואמרה לי חד וחלק: ``לאיזו פנימיה את רוצה לעבור?`` והביאה לי את הבעיטה הכי הכי חזקה בעולם. עזבו אתכם שזה היה כואב, זאת היתה אמא שלי, האמא שאף פעם לא הרימה עליי יד. ובגיל 16 מכרה אותי לטובת המוניטין שלה והשם הטוב שלה. אותו לילה קמתי, בלעתי מספר גדול של כדורים והלכתי לחברה שלי שבאותו היום היה לה יומהולדת. ואני עם המצברוח שלי הרסתי לה את כל השמחה... בערב למחרת סיפרתי להורים שלי על הכדורים. וכמו כל הורים נורמלים הם הסיעו אותי לבית החולים. סיפרתי לחברה הכי הכי הכי טובה שלי על הכדורים והבת זונה ניתקה לי בפרצוף, למה?!כי אני לא שפוייה... אמרתי לעצמי, וואו! בשביל מה אני צריכה עכשיו גם לריב עם החברה הכי טובה שלי?! אז התקשרתי אלייה ואמרתי לה ששיקרתי. הייתי מחוברת לאינפוזיה במשך שלושה ימים... ושיצאתי מהבית חולים הצמידו לי עובדת סוציאלית, פסיכולוג ופסיכיאטרית. הבית ספר לא רצה לקבל אותי אליו בחזרה בטענה שאני לא כשירה ללימודים (בשל ניסיון אובדני), דבר שהוסיף עוד על המצב שלי. באותו היום שהשתחררתי מהמחלקה קיבלתי התמוטטות עצבים ושוב אושפזתי. מאז אני לא מצליחה לבכות. מישהו הרגיש פעם שאתה לא מצליח לבכות?! שהידיים נופלות לך? שאתה בוהה בתקרה ואין לך חשק לחיות? שרטתי את עצמי לפני השינה כדי להיות בטוחה שאני חייה. שנאתי את כולם. אחרי חודש שתיתי חומר ניקוי מסוג מסויים, והקאתי הכל תוך כמה שניות. כל היום הרגשתי על הפנים בבית ספר. והפעם כבר לא הייתי מי שצוחקת, כולם שמו לב לשינוי. הפעם לא הייתי שחקנית טובה ואפילו טובה מידי. החברות שלי התחילו להעיר לי שנהייתי דיכאונית ואפילו לא טרחו לברר למה. הן חשבו שהן יודעות עליי הכל! הן ממש חשבו שאני מספרת להן את כל אשר עובר עליי. לא!!! כל זה היה לפני שלושה חודשים. עכשיו אני מתה, מבפנים כמובן... נפש סחוטה, פצועה. אפילו לבכות אני לא מצליחה. אני לא רוצה למות! אבל אני גם לא רוצה לחיות! אני לא רוצה לצחוק, ואני גם לא רוצה לבכות. אני בסה``כ רוצה להשאר אני, אבל אני כמו לפני שנה, צוחקת, בוכה, כועסת, שמחה... כל הרגשות. אני מפקפקת בהכל. באהבה, ברגש, בכעס, בעצב... אני מפקפקת במציאות. אני מפקפקת בקיומי... וזה הכי כואב שבעולם. מאז שאני בת 4 אני נאחזת בצחוק שלי... ועכשיו זה קשה, כי הוא מזוייף. בדר``כ שהייתי מסיימת לכתוב מכתב כלשהו הייתי רושמת ``לנצח...`` והפעם, אני לא יודעת כיצד לחתום...
תראו, זאת הולכת להיות הודעה ארוכה ככה שבאמת, מי שלא בא לו לשבת שעה מול המחשב מוזמן לצאת... אבל מי שבינכם כן נשאר, חייב לנסות לעזור לי. אני ממש על סף מוות וזה לא מצחיק! הסיפור הזה מתחיל בתחילת השנה... אני לומדת בבית ספר בו אמא שלי היא הסגנית מנהלת. אז לא, לא כמו שאתם חושבים שיש לי פרוטקציות ובאלגנים... זה מה זה לא ככה, להפך, אני נורא סובלת מכל המצב הזה. תכף גם תדעו למה. אני בחורה מאוד חכמה אבל מה לעשות, חוצפנית מאוד (התנהגות ד` בתעודה עם ממוצע של 93) אה, ושכחתי לציין שאני בכיתה י`. בכל אופן, אני לא סובלת את המחכנת שלי... לא סובלת את אמא שלי לא סובלת את אבא שלי, לא את אחותי, לא את החברות שלי, ולא את הידידים הכי הכי טובים שלי. אני מה שנקרא ילדה בודדה. מבחוץ כולם חושבים שאני הילדה הכי צוחקת ומאושרת בעולם (אפילו הדביקו לי ת`שם : מאושרת תמידית) אני הילדה הכי היפראקטיבית בעולם... אבל יש בעיה קטנה, הכל זאת רק הצגה אחת גדולה. אני בכלל לא מאושרת, אני צוחקת צחוק מאולץ. מה שהיה פעם הצחוק הכי מתגלגל שאתם מכירים היום מזוייף... בכל אופן, רבתי עם המורה שלי, והבת זונה הזאת התחילה לסלף דברים לאבא שלי, התחלתי לצעוק ולקלל אותה נשבעת לכם כמעט זרקתי עלייה שולחן. שחזרתי הביתה אמא שלי שמעה מה שעשיתי, ומבחינתה לא חשובה לה דעתה של הבת שלה... רק המונטין, רק מה יגידו עלייה, מה ההנהלה תגיד על הבת החוצפנית שהיא הביאה לבית ספר שלה. אותו היום, היא חזרה הביתה, פתחה ספר טלפונים ואמרה לי חד וחלק: ``לאיזו פנימיה את רוצה לעבור?`` והביאה לי את הבעיטה הכי הכי חזקה בעולם. עזבו אתכם שזה היה כואב, זאת היתה אמא שלי, האמא שאף פעם לא הרימה עליי יד. ובגיל 16 מכרה אותי לטובת המוניטין שלה והשם הטוב שלה. אותו לילה קמתי, בלעתי מספר גדול של כדורים והלכתי לחברה שלי שבאותו היום היה לה יומהולדת. ואני עם המצברוח שלי הרסתי לה את כל השמחה... בערב למחרת סיפרתי להורים שלי על הכדורים. וכמו כל הורים נורמלים הם הסיעו אותי לבית החולים. סיפרתי לחברה הכי הכי הכי טובה שלי על הכדורים והבת זונה ניתקה לי בפרצוף, למה?!כי אני לא שפוייה... אמרתי לעצמי, וואו! בשביל מה אני צריכה עכשיו גם לריב עם החברה הכי טובה שלי?! אז התקשרתי אלייה ואמרתי לה ששיקרתי. הייתי מחוברת לאינפוזיה במשך שלושה ימים... ושיצאתי מהבית חולים הצמידו לי עובדת סוציאלית, פסיכולוג ופסיכיאטרית. הבית ספר לא רצה לקבל אותי אליו בחזרה בטענה שאני לא כשירה ללימודים (בשל ניסיון אובדני), דבר שהוסיף עוד על המצב שלי. באותו היום שהשתחררתי מהמחלקה קיבלתי התמוטטות עצבים ושוב אושפזתי. מאז אני לא מצליחה לבכות. מישהו הרגיש פעם שאתה לא מצליח לבכות?! שהידיים נופלות לך? שאתה בוהה בתקרה ואין לך חשק לחיות? שרטתי את עצמי לפני השינה כדי להיות בטוחה שאני חייה. שנאתי את כולם. אחרי חודש שתיתי חומר ניקוי מסוג מסויים, והקאתי הכל תוך כמה שניות. כל היום הרגשתי על הפנים בבית ספר. והפעם כבר לא הייתי מי שצוחקת, כולם שמו לב לשינוי. הפעם לא הייתי שחקנית טובה ואפילו טובה מידי. החברות שלי התחילו להעיר לי שנהייתי דיכאונית ואפילו לא טרחו לברר למה. הן חשבו שהן יודעות עליי הכל! הן ממש חשבו שאני מספרת להן את כל אשר עובר עליי. לא!!! כל זה היה לפני שלושה חודשים. עכשיו אני מתה, מבפנים כמובן... נפש סחוטה, פצועה. אפילו לבכות אני לא מצליחה. אני לא רוצה למות! אבל אני גם לא רוצה לחיות! אני לא רוצה לצחוק, ואני גם לא רוצה לבכות. אני בסה``כ רוצה להשאר אני, אבל אני כמו לפני שנה, צוחקת, בוכה, כועסת, שמחה... כל הרגשות. אני מפקפקת בהכל. באהבה, ברגש, בכעס, בעצב... אני מפקפקת במציאות. אני מפקפקת בקיומי... וזה הכי כואב שבעולם. מאז שאני בת 4 אני נאחזת בצחוק שלי... ועכשיו זה קשה, כי הוא מזוייף. בדר``כ שהייתי מסיימת לכתוב מכתב כלשהו הייתי רושמת ``לנצח...`` והפעם, אני לא יודעת כיצד לחתום...
בהצלחה -יעל-