אני זה לא אני

[P a n Z e r]

אני זה לא אני

אני זה לא אני... איך זה שאני כלכך עצוב ומבואס? איך זה שעלי כול אחד שם פס? איך זה שאני תמיד עצוב? ושאני מרגיש ממש לא חשוב? איך זה שמרגיש אבן בלב? וזה ממש מקשה וכואב? איך זה שאני מרגיש דיכאון? ואני פרצוף חמוץ כמו לימון? ואיך זה שבא לבכות כמו תינוק? אבל עם כל זאת רוצה להשתנות? ולמה לי זה לא ניתן? כי את האומץ האמיתי לא מימשתי אף פעם!!! ולמה אני כלכך רגיש ופגיע? כאילו אלוקים נולדתי בת האם אתה בטוח במה שייצרת? או אולי בילד אחר התבלבלת? איך זה שאני אף פעם לא שלם עם עצמי וזה מוזר כי כאילו זה לא אני ומה אלוקים אני יכול לעשות? הרי אבא! ניסיתי להשתנות!!! וזה לא עבד ולא הצליח אולי כי אתה לא רצית בכך? וזה מאוד קשה ומאוד מכביד שכול בוקר שאני קם אני בשקר עם עצמי ואני לובש את המסכה ויוצא ואני אף פעם לא מרגיש בנוח כאילו אני החלפתי עם מישהו אחר את הגוף ואני מאוד חושש ומפוחד וכלום לא הולך והכול מתרשל וזה ממש לא בסדר שכול יום שעובר עלי מקשה יותר ושאני חושב על זה טוב אם אין אני לי מי לי? אבל מי אני? אני לא עצמי! אני לא מה שחשבתי אני לא מה שתמיד הכרתי! לאט לאט אני רק תופס שאת הילד האמיתי אני לעולם לא יהיה!!!

 

[P a n Z e r]

../images/Emo105.gifהקפצה

 

[גרא.]

פנתר,אפשר לחוש משירך היפה, עד כמה

אתה בסך הכל עצוב מאד ומבואס,מיבותיך שלך. הדרך הטובה להתמודד עם הרגשות הללו, היא לדבר עליהם, עם חבר טוב, אם יש לך,עם יועצת בית הספר, אם יש בבית ספרך ואתה רוכש לה אימון. וכמובן עם אחד מקווי החירום הטלפוניים לנוער.תמיד תוכל למצוא באחד מהם,נער או נערה בני גילך,המיומן להקשיב לשוחח איתך ולתמוך בך במצבים כאלה. כשאתה יודע שהשיחה היא בעילום שם,ואתה יכול לאמר את כל מה שמעיק עליך.

 

[P a n Z e r]

תודה על התגובה אבל אני חושב שלא הבנ

אני מדבר על בעייה יותר מורכבת מלישפוך למישהו את הלב... אני לא מרשה לעצמי לטלפן למוקד הזה כי לדעתי הבעייה שלי לא מתאימה לטלפון. הבעייה היא שאני ממתי שהלכתי למסגרת שהיו בה מספר ילדים בני גילי כמו : גן,ביצפר וכו' אני לא הצלחתי להיות אני עצמי,זאת אומרת יש לי כאילו התנהגות מסויימת שמשתנה כלפעם בהתאם למקום נגיד עם חבר שלי ילך איתי לים ואם חבר שלי ילך איתי למועדון הוא יראה כאילו הוא לא מכיר אותי כאילו יצא עם ילד אחר-זה ממש מקשה עלי אני ככה מאז שאני זוכר את עצמי במסגרות שונות אני רוצה להיות אמיתי,אם אתה חושב שבבית אני מתנהג את מי שאני אז אתה צודק בבית אני באמת אני וזה עושה לי טוב וכאילו בלי הרבה חששות,דאגות,פחדים וחוסר ביטחון זה לא משהו פשוט כלכך תבין... עכשיו זה לא שלא ניסיתי להישתנות אני ניסיתי פשוט להתחיל להיות אני! (אימפולסיבי,היפראקטיבי,מצחיקן) וזה ממש לא עבד זה כאילו לא זורם בכלל ולאחר כמה שעות אני פשות מתיאש מזה ויורד מהרעיון... -------------------------------------------------------------------- עד כה איך ניסיתי לפתור את הבעייה בכוחות עצמי עכשיו איך ניסיתי בעזרת אחרים: באחד הבתי ספר שעברתי אליהם אני ראיתי שאני עוד פעם עם אותה "מסיכה" אז החלטתי ללכת ליועצת שהלכתי אליה היא הייתה די עסוקה ודיברתי איתה קצת על הבעייה שלי והיא לא בדיוק הבינה טוב, קבענו תור ליום אחר כי היא הייתה לחוצה.. ואותו יום אותה שעה שבאתי היא הייתה סגורה.. אז הבנתי עד כמה שהיא לא רצינית! ד"א אותו ביצפר היה פנמייה צבאית ויכולתי לאכול הכול שם חוץ מאת הקטע שאני לא הייתי "עצמי" אני חשבתי שאני יעבור לשם זה יהיה בלי ה"מסיכה" ופינטזתי על הביצפר הזה שנתיים... די מבאס! ========================= מה אתה חושב שצרך לעשות? ואיך?

 

[rt10המקורי]

מה כבר אתה מצפה שיציעו לך?

אם יש ברשותך כסף מזומן...ועדיף כמה שיותר...אז תלך לטיפול. שגם הסיכויים שלו להצליח הוא בערך כמו הסיכוי שתזכה בלוטו או שיעל בר זוהר נגיד תסכים לצאת איתך.... עכשיו,אם אין לך כסף,אז מה הפיתרון?? פשוט לשרוד את החיים האלה. הרי גם החיים האלה שלנו מוקצבים בזמן. אז תשרוד אותם. אלו הן העיצות שלי אליך,חבר. יום טוב

 

[גרא.]

PanZer,מצטער שלא הבנתי,הציון שלי

בספרות, לא היה כל כך גבוה..ומכאן אולי חוסר ההבנה שלי..אם אתה מרגיש כאילו אתה נער "כפול",המתנהג בבית בצורה טבעית, כפי שאתה באמת, אבל לובש מסכה כשאתה בחברה,או עם הרבה ילדים, או חבר אחד..כלומר אינך מתנהג מרגיש וחושב בטבעיות כפי שזה קורה בביתך.יש כנראה סבה לכך שאי אפשר לדעת אותה או אותן..וודאי לא על ידי זריקת כל מיני השערות. מאחר ואי אפשר לפתור בעייה לפני שמגדירים אותה,הטוב ביותר הוא שתפגש עם פסיכולוגית בית הספר, או באופן פרטי..תשוחח עימה..יתכן גם שתתבקש לעבור אבחונים פסיכולוגיים כאלה או אחרים, כדי להעריך,ולהבין מה קורה לך..ורק אחרי זה בהתאם להתרשמות ולממצאים..תוכל לקבל הסבר, הכוונה ואולי גם טיפול.

 

[ניני5]

יכול גם להיות שהתרבות בבית שונה

מתרבות בית הספר. זה מאוד סביר במדינת עלייה כמו שלנו. מה שמצחיק משעשע וכו' בבית לא בהכרח משעשע את החברה בבית הספר. נכון שילד מצחיק ובעל חוש הומור, הוא פופולרי בכיתה. אולי אתה פופולרי בבית ואתה לא מבין מדוע זה לא עובד בכיתה. יש לי סיפור אישי על כך. כשהייתי בשנות ה-20, עברתי להתגורר בניו יורק למספר שנים. שם התגליתי כקומיקאית מחוננת. דיברתי באנגלית כמו שאני מדברת בעברית, וכולם חשבו שאני חייבת להיות על הבמה (סיינפלד לפחות). נחמד היה להיות במרכז תשומת הלב. היה משעשע לגור שם. כשחזרתי לארץ, אף אחד לא חשב שאני מצחיקה. עבור האמריקאים אני מצחיקה עד דמעות, ועבור הישראלים אני סתם יבשה, מרדימה, משבשת שמחה ומשעממת. יש לי חברות טובות כשלא יכולות להרדם בלילה. הן מתקשרות ותוך רבע שעה נרדמות משיחה איתי.

אולי זה מה שקורה לך. גם אני חשבתי פעם שאני לא בסדר. היום אני יודעת שזה לא כך, ואני די צוחקת מהתופעה.

 

[P a n Z e r]

תודה לכם על תגובות

אקח את זה לצומת ליבי,ואבדוק את האפשרות של פסיכולוגית...