אני ומשפחתי..

[סנטה רוזה6]

אני ומשפחתי..

מאז שאמא נפטרה (כמעט 8 שנים) תמיד הרגשתי שאני צריכה "לרדוף" אחרי המשפחה. "לחזר" אחריהם. בעיקר אחרי אחי ואחותי. מאז שהתחתנתי (לפני כ4 שנים) התחושה הזו רק החמירה. ומשהו שנאמר פה בפורום (אני חושבת שסקאלי אמרה) שצריך להתאים ציפיות למציאות פיקס אותי. לקחתי את זה חזק ופשוט הנמכתי ציפיות (כמעט לאפס) ומאז כל פעם שקורה משהו מצד אחותי אני חושבת כמה זה נכון. חבל לי שזה המצב. עדיין לא ויתרתי ולא הפנמתי לגמרי, אבל זה המצב. הקשר הוא ממש לא יומיומי ואם יוצא לדבר פעם בשבוע מצבנו טוב..
הסיפור שכרגע מעסיק אותי הוא עם אחי. הוא חי לו בעולם משלו. וכל נסיון מצדי לדבר איתו נוחל כשלון. הוא לא עונה לטלפונים, לא מחזיר טלפונים ואם אני מציעה שנבוא (אני עם 2 ילדים) הוא תמיד עסוק בעבודה. אבל תמיד.. אני ממש בתחושה שאני לא מעניינת אותו ושגם הילדים (המתוקים) שלי לא מעניינים אותו. חבל לי, עצוב לי, האמת אני ממש כועסת על החוסר יחס הזה וממש לא יודעת מה לעשות. נראה לי שלהנמיך ציפיות איתו לא ישנה כלום כי אין מצב שהוא אי פעם ייזום משהו מצידו.
קשה לי שזו המשפחה (אגב, עם אבא ואשתו המצב סבבה לגמרי) וחסרה לי המשפחתיות הבסיסית הזאת שמן הסתם הייתה אם אמא הייתה פה..

 

[אשבל1]

מבינה את הכאב..

היום בערוץ 10 בשעה 21:00 תהיה תוכנית על יחסים בין אחים ואחיות, נראה לי מעניין.

 

[samsonite woman]

נשמע עצוב...ומכעיס

אני מניחה שניסית לדבר איתם על זה באופן ישיר? להציף את זה..

 

[אני מעץ התאנה]

אח... אחים. מבינה ממש

כמו שזה לפעמים עם אנשים אחרים - לפעמים הכי יעיל זה דווקא להרפות.
וזה הכי קשה כשנואשים לקשר, אבל הנואשות הזאת היא דווקא זו שמכשילה את הקשר.
זה כמו נבואה שמגשימה את עצמה - את רודפת אחריהם, אז הם בטוחים שאת תמיד זמינה ולא יתאמצו בכלל.

ואוף, זה מעצבן וזה מתסכל שדווקא כש"ביצ'יים" עם אנשים הופכים פתאום מבוקשים. אבל לא באמת צריך להיות ביצ'ית,
רק להרגיש יקרה וחשובה וגם ראויה קצת לחיזורים..
מנסיוני, עדיף לחכות למומנטום שהקשר נראה כדאי לצד השני ולרכב על הגל, וכן, להחזיק מעצמך אטרקטיבית! שיבינו שיש כאן הפסד.
ואם זה לא מגיע בינתיים - אז תודה לאל יש לך את בעלך והילדים ואת אבא ואשתו,
וגם זו משפחה, ובטוח משמחת.