אני והפחד שלי

[dolfinit]

אני והפחד שלי../images/Emo98.gif

"הפחד העמוק ביותר שלנו אינו מפני חוסר היכולת, הפחד העמוק ביותר שלנו הוא הידיעה שעוצמתנו אינה ניתנת למדידה. האור, ולא הצד האפל שבנו, הוא שמעורר בנו חרדות. כל אחד מאתנו שואל את עצמו, מי אני שאוכל להרשות לעצמי להיות כל כך מבריק, מקסים, מוכשר ומאושר? למעשה, מי אתה שתרשה לעצמך לא להיות כזה?" (נלסון מנדלה) בעקבות מה שכתבה לי mikel a חשבתי וחזרתי שוב לאותה תקופה שלפני השינוי הגדול בחיי, נזכרתי ברגשות, תחושות, פחדים ובהתלהבות שאחזה בי. נזכרתי וניסיתי לפרוט לפרטים את התקופה ומה שעבר עלי.... אני זוכרת בברור פחד מכישלון, פחד שאני לא אמצא את מקומי, פחד לאבד את מה שנוח ומוכר, פחד להצליח(כן אילו מההצלחה פחדתי), יסורי מצפון שהצעד המשמעותי שלי משפיע על אנשים חשובים ויקרים לליבי, התלהבות והתרגשות לפני הלא נודע ופחד וחששות מפני הלא נודע.....היום בדיעבד הייתי מנסה לחשוב פחות ולזרום יותר, הייתי מנסה להיות אופטימית וחיובית יותר. אני מניחה שפחד הוא תחושה שמלווה רבים מאיתנו בשלבים שונים של חיינו, אני כתבתי על הפחדים שלי ועכשיו תורכן/ם

 

[meshi4]

נסיון חיי

לימד אותי שברוב הפעמים החרדות והחששות שלי בכל מיני תחומים בחיי היו מוגזמים.[מצד שני מאוד טבעיים] דוגמאות:סבלתי במהלך כל הריון מחרדות לקראת הלידה. לפני ניתוחים. כל שלב שהילדים עברו מסגרת-גן,בית ספר תיכון וכו' מעבר דירה[סה' עברתי לרחוב ליד הבית הקודם] במהלך השנים למדתי שדברים מסתדרים בעניינים האלה וכשאגיע לגשר אעבור אותו. פחד מהצלחה? אצלי יכולה לזהות שהיה לי חוסר אמונה בעצמי וביכולתי.ולמה אני מתכוונת? לא הערכתי נכונה איזה נסיון עצום יש לי בעבודתי [בתחום החינוך המיוחד-מעל 25 ש']התבקשתי לפני 4 ש' לנהל מסגרת סעודית כממלאת מקום בצורה מידית.הסכמתי מיד אבל עם חששות כבדים.מלאתי את תפקידי על הצד הטוב ביותר.הנסיון שצברתי בעבודה היה לעזר רב.אבל רק אז הערכתי את מה שהיה כאילו מובן מאליו.הפסדתי את המישרה למרות נסיונות השכנוע והלחץ עלי.לדעתי בגלל חוסר השאיפה לקריירה.חוסר בטחון בעצמי והצורך להשקיע.בזמנו תירצתי[מה שהיה נכון] שאיני עומדת בלחץ של העבודה החדשה,והלחץ בבית כשבעלי חולה ודורש את תשומת ליבי.אפילו כעס שכל כולי בעבודה המלחיצה. פחדים אולי מוזרים ומצחיקים-אבל אצלי היו טבעיים. איך אכנס לאולם אירועים לבד.ההתחלה היתה קשה ולא נעימה.היום אין לי בעיה עם זה. איך אסע לבד ואסתדר בכבישים-מסתדרת מצוין. נכון להיום -רובהפחדים התפוגגו. אני מלאת אופטימיות.

 

[א ס י ת]

meshi4 הגיל ונסיון חיים

הוא רופא הפחדים הגדול ביותר. אנחנו חיים עד גבול הפחדים שלנו. אם נרחיב את גבול הפחדים, נוכל לחיות יותר טוב. כי נרחיב את איזור הנוחיות שלנו. מטרת החיים היא לדחוק את גבולות הפחד.

 

[meshi4]

../images/Emo45.gif זה נכון.

 

[אנילה1]

meshi4 מדוע לא נכון?

בטח יש לך השגות על הקביעה החד משמעית שאסית כתבה. אשמח לשמוע את תגובתך.

 

[meshi4]

ההפך.הסכמתי עם כל מילה.

גם כתבתי בנושא הפחד.שבדיעבד פחדתי יותר ממה שצריך לפחוד.ונסיון החיים מלמד אותישחלק מהפחדים היו מיותרים בחמש השנים האחרונות שלי התמודדתי בבת אחת בכל מיני מצבי חרדה ,פחד.בהתחלה חרדה לגורלו של בן זוגי.תנודות בין ייאוש ותקוה.תקופה של אי ודאות.בתוך כל המערבולת הזאת מחשבות :מה עוד עלול לקרות לו? מה יהיה אתי ?משפחתי?איך אסתדר?המון שאלות,דאגות,מתח. היום אני מרגישה ששיא המשבר מאחורי.למרות הפחדים הקשים שלי.נאלצתי להסתגל, היה בי רצון עז ונחישות להתגבר על המשבר כל קושי שאני מתגברת עליו מחזק אותי יותר ויותר.גורם לי להיות יותר אופטימית.לבטוח ולהאמין בעצמי.שאהיה מסוגלת להתגבר על הפחדים הבאים. יום טוב

 

[יעל ארבל]

סוזן ג'פרס כתבה ספר שנקרא

Feel the fear and do it anyway, ספר מומלץ בחום שכל כולו עוסק בפחד. פעם כשיהיה לי זמן, אני אתרגם אותו לעברית, פשוט ספר נפלא. ועד אז אני מוכנה להשאיל אותו למי שירצה ויבטיח להחזיר לי אותו בסיום הקריאה. בתחילת הספר היא מתארת את עקרונות הפחד ואלו הם (הפירוט בספר): 1 - הפחד לעולם לא יעזוב אותי, כל עוד אני ממשיכה לצמוח. 2 - הדרך היחידה להיפטר מהפחד לעשות משהו, היא לקום ולעשות את זה. 3 - הדרך היחידה להרגיש טוב בנוגע לעצמי היא.. לקום ולעשות. 4 - לא רק שאני הולכת לחוות פחד בכל שטח לא מוכר, ככה גם כל האחרים. 5 - לעשות למרות הפחד, זה פחות מאיים מאשר לחיות עם פחד מתחת לפני השטח ועם הרגשת חוסר אונים שנלווית אליו.

 

[רן בת]

פחד

אצלי הפחדים ליוו אותי בכל חלק והחלטה בחיי. פחדתי לטייל במזרח אחרי הצבא ולכן התחלתי ישר ללמוד. פחדתי שלא אקבל ציונים טובים ובגלל זה חרשתי את עצמי למוות. חרדות איומות על אחותי הצעירה ממני בעשר שנים, שהיא האדם היקר לי מכל. פחדתי ממחלות, מנכות וממה לא. אבל, אחרי שהצלחתי לנצח את הראש הסורר שלי שכמעט וגרם לי לעבור לעולם שכולו טוב, כמעט ולא נשארו דברים שאני פוחדת מהם. אולי שניים שלושה.

 

[sobolina]

הפחד שלי ../images/Emo26.gif

הפחד שלי הוא תחושה שמלווה אותי תמיד. החברה הכי טובה שלי אמרה לי פעם,על איזשהו דפוס קבוע בסרטים, "כשהכל מושלם - פתאום יראו לך פרט שהוא כבר לא מושלם - ואז מתחיל הסרט ..". אני תמיד פחדתי,בהרבה רגעים נתונים בחיים שלי,שדווקא כאשר דברים מסתדרים לי - הם פתאום יתחילו להתפורר. הייתי תמיד מנסה למצוא לי כמה אופציות לכל דבר- בכדי לא למצוא את עצמי "חיה בסרטים". אני מניחה , כיום - לאחר מבט תמוהה לאחור - כי הפחד הגדול ביותר שלי היה,ואולי באיזשהו מקום הוא עדיין - אני עצמי ואנוכי. אני מפחדת לפעמים להמשיך הלאה - מפחדת שאותם אנשים שליוו אותי עד עכשיו,בשבילים ובשלבים שהם כ"כ קריטיים להתפתחות האישית שלי,ישארו בצד הדרך,או שמא יפנו לדרכים אחרות כאשר הם מבצעים עיקוף חד ביותר מעליי,אפילו מפחיד אותי שאנשים הולכים אחריי (וזה קורה , וזה יקרה עוד פעם השנה). אבל הפחד שהכי מפחיד אותי - הוא להתעורר בוקר אחד,ולקלוט שהכל היה חלום: כל החברים,המשפחה,החיים,ההישגים - הכל. ואז,לאחר רגע קטן של חשבון נפש - אני מבינה שלא משנה מה יקרה - אני יודעת שאני אמצא איזשהו ענף של זית להאיחז בו. חיי לימדו אותי שזה לא תמיד יהיה הענף הארוך ביותר,או החזק ביותר או אפילו הברור ביותר -אלא בהחלט יכול להיות ענף קטן ,דק ושברירי,שבקושי יצליח להחזיק אותי - אבל לעולם,ל-ע-ו-ל-ם לא ייתן לי ליפול

החיים הם מלאי פחדים - אבל ברגע ומתמודדים עם הפחד,מסתכלים לו ישר בעיניים - לומדים שאין פחד יותר גדול מהפחד עצמו

. בברכת "והעיקר לא לפחד כלל" הילה

 

[sh53]

פוחדת מתאונות ../images/Emo57.gif

לפעמים כשאני נוהגת ברכב ומישהו "חותך" אותי בפתאומיות ודווקא מצד ימין, זה מקפיץ לי בבת אחת את לחץ הדם. אני יכולה לנהוג בזהירות, אבל מספיק מטורף אחד על הכביש שלא איכפת לו מחייו או חיי אחרים

 

[תמי ב]

יכול להיות שיהיה פשוט יותר

לפרט ממה אני לא פוחדת..... אני פוחדת מהמון דברים. יש לי דמיון עשיר ואני בנאדם מאוד פסימי מטבעי. צירוף ממש לא נעים. תמיד אני יודעת מה עלול להשתבש, וחושבת חמש מאות צעדים קדימה. אני דאגנית מאוד, זה בקשר לבני המשפחה. בקשר לעצמי: אני פוחדת לנהוג באוטוסטרדה, פוחדת לנהוג בגשם חזק מאוד מחוץ לעיר, ובערפל בכל מקום, פוחדת מרופא שיניים ומכל בדיקה פולשנית או טיפול פולשני. לא רואים עלי שאני פוחדת. כלפי חוץ אני כל כך רגועה ולא היסטרית, אבל בתוכי ההיסטריה חוגגת....היה לי פחד גבהים שעבר מעצמו, ופחד ממעליות שניצחתי בעצמי. פחדתי גם לטוס, אבל טסתי עד ניו זילנד וגיליתי שאני לא פוחדת לטוס, אני רק לא סובלת את ההרגשה הגועלית בהמראה, ואת הבחילה האיומה בנחיתה.... בעיקרון, אני פוחדת מחוסר שליטה, ומחוסר השליטה האולטימטיבי: המוות.

 

[אנילה1]

תמי, מה דעתך אם אומר לך שיש לך

מערכת עצבים רגישה מדי לגירויים? מה שלבן אדם רגיל זה נורמלי עבורך זה אובר דוז. יש הרבה אנשים שמערכת העצבים שלהם רגישה. בערך 4 אחוז מאוכלוסית העולם. תחשבי כמה מליונים זה. כל דבר יכול "להפיל" אותם. גירויים חיצוניים, גרויים פנימיים או שילוב בין שניהם. חיי היום יום של האנשים האלה הם קשים. אנשים מהסוג הזה, מאוד סובלים בישראל, עם כל הפיגועים, והמתח של לחיות בארץ.

 

[תמי ב]

אכן

סבלתי מאוד בארץ. העור שלי השתולל. הייתה לי שושנה חוזרת ברגל, ובסוף נאלצתי לקבל אנטיביוטיקה שש שנים רצופות. כבר כתבתי את זה כאן. ובניו זילנד, אחרי חצי שנה הפסיקו לי את הזריקות, וכבר למעלה משנה שהגועל נפש לא חזר (טפו טפו טפו). אגב, הרופא הניו זילנדי והאחיות כאן טוענים שזה לא בגלל שאני הרבה יותר רגועה, אלא בגלל שמזג האוויר שונה. יכול להיות שהם מנומסים ולא רוצים להגיד לי שאני בחורה לחוצה, אבל מצד שני, יכול להיות שלרפואה הקונוונציונלית קשה לקבל את הקשר בין גוף לנפש. בכל אופן, נדרש לי זמן להרגע גם כאן, באחד המקומות היותר רגועים בעולם (שכל הצעירים טוענים שהוא משעמם מחץ ובורחים ממנו לאוסטרליה....) בכל אופן, בישראל, אבי ז"ל הגדיר אותי כארנבת. הוא אמר שאני דרוכה כל הזמן, וזה היה נכון ומתיש.

 

[אנילה1]

תמי, את חשת בצורה תת הכרתית

שניו זילנד הוא מקום הריפוי שלך. יפה שהלכת אחרי לבך. וטוב שמשפחתך הלכה איתך. יש לך משפחה נפלאה.

 

[yoyo1234567]

לא יודעת אם זה בדיוק פחד..

אבל זה בהחלט משהו שמאד מציק לי ומפריע לי. פחד ממה יגידו האנשים, מה חושבים עליי. זה לא שכל בן אדם ברחוב אכפת לי מה הוא חושב עליי, אבל הרבה אנשים מסביבי דעתם כ"כ חשובה לי עד שלפעמים זה פוגע בהרגשה שלי ובבחירות שלי. למשל לפני כמה ימים הייתי במיונים לצבא והרגשתי שנורא לא הרשמתי את הבן אדם שישב מולי. הרגשתי טיפשה נורא, לא הצלחתי להתבטא כמו שאני רוצה, לא ידעתי לענות על שאלות מסויימות שהוא שאל אותי והרגשתי נורא רע עם עצמי. אני לא כ"כ יודעת להסביר למה הרגשתי כ"כ רע. הרי לא הכרתי את הבן אדם וסביר להניח שאני לא אראה אותו שוב, אבל דעתו היתה חשובה לי כ"כ עד שזה גרם לי להרגשה ממש רעה. חבל לי שאני מרגישה רע בגלל אנשים אחרים והייתי רוצה לעבוד על העניין הזה.

 

[יעל ארבל]

אני לא ממש משוכנעת שמדובר בפחד

נראה לי שזה משהו אחר, אולי רצון שיאהבו אותך, אולי צורך בחיזוקים בגלל שאת לא בטוחה שאת יפה ומוצלחת ומוכשרת בזכות מה שאת, גם אם את מגיעה לאיזשהו ראיון שלא הולך כמו שציפית, וגם אם מישהו בסביבתך הקרובה או הרחוקה אומר לך ההיפך. יכול להיות?

 

[newKiticat]

כישלון

הפחד מכישלון הוא זה שמניע אותי, זה שעוצר אותי. זה שמוטט אותי וזה שבונה אותי. לעיתים, אחוש פחד כה עצום מפני הכישלון, שלא אנסה כלל. לפעמים כשכבר אתחיל, אדע שכישלון הוא לא אופציה ואתאמץ עד לניצחון.

 

[justme2002]

הפחד מעצמך

מאוד מזדהה עם הציטוט שהביאה דופינית, של נלסון מנדלה. זה נכון - אנחנו בעצם גם פוחדים מהצלחות. אם למדתי משהו - זה שאלו שאינם פוחדים וחייהם פחות כרוכים בפחדים וחששות הם אלו שבטוחים בעצמם. מניסיון (אם כי לא שלי אישית) יש אנשים שכ"כ בטוחים בעצמם עד שהם ממש יודעים שהיכן שלא יפלו הם יסתדרו - כלומר לא בטוח שזה אכן נכון במציאות - אבל האמונה הזאת שלהם נותנת להם המון כוח. אני, דווקא, מאוד כרוך וסופר הישגים-הצלחות לצורך אישור עצמי וכשאלה אינם (ויש כשלונות) זה בהחלט מחזיר אותי אחורה.