s h o o s h a
New member
אני והחבר'ה
מעתיקה לכאן כתבה במלואה מאתר Ynet לטובת מי שלא יצליח להגיע דרך קישור או שיתעצל לפתוח אותו. הכתבה המצורפת אינה קלה לקריאה לפני עשר שנים, שמונה חברים אנסו ילד אחד. עכשיו חן ארז* החליט לכתוב על זה, אבל לא כדי להסביר איך מרגיש קורבן. כדי לספר איך הוא ניצח אותם חן ארז, גיליון נובמבר 2005 יותר מהכל מתחשק לי להפגיז סיסמאות. אונס זה רצח, אני רוצה להקליד. לכתוב מונולוג מדמם כמו שרואים בעיתונים. בא לי לכתוב שלקחו לי את החיים. אני רוצה לספר לכם, אולי אפילו בקול קצת מתכתי, איך שכבתי שם על הרצפה וניהלתי דו שיח חריף עם אלוהים. אני לא רוצה לאכזב אתכם; יש ציפיות מסוימות, נדמה לי, כשכותבים על אונס. יש כתבות ארכיון, ראיונות קודמים שנערכו, פרוטוקולים שהודלפו. אתה מרגיש חייב, כאילו אין דרך אחרת, לתקתק על ילדות שנגמרה, על חושך, על כאבי לב שלא עוזבים. אבל הדבר היחיד שאני יכול לכתוב בלב שלם זה שורה אובארוב. אלכסנדר שורה אובארוב, שוער העבר של מכבי תל אביב. הוא היה הדבר היחיד שעבר לי בראש אחרי שהם זרקו אותי על הרצפה והסתלקו. באופן כללי אני לא נוטה לקבל עצות מאנשים שמסתובבים בחליפות ורודות, אבל לא יכולתי שלא לחשוב מה שורה היה עושה במצב כזה. דמיינתי שחטפתי גול משפיל במיוחד, וניסיתי להיזכר מה הוא עושה במצבים כאלה. נזכרתי בצמד מראשון, בגול העצמי המוזר מול הרצליה. אפילו נזכרתי, וזה לא היה כיף במיוחד, בשלישייה שחטף לקראת הסיום מול בית"ר תל אביב - ללמדנו שלא רק קורבנות אונס יודעים מהו כאב. דקה, זה מה שנתתי לעצמי. דקה לסדר את הנשימה, דקה לאסוף את הבגדים, דקה להתאפס. דקה להבין שהיה פה אונס קבוצתי, דקה להבין שזה בסדר. דקה להבין שבעצם לא קרה שום דבר נורא. הכל נורמלי, הכל תקין ושום דבר לא השתנה. לא קרה כלום, אני עדיין ממלמל לעצמי מפעם לפעם, הכל בסדר. רק הדמעות הארורות האלה, שחונקות לי את הגרון לילה אחרי לילה כבר עשר שנים, מבהירות לי שאולי קרה כאן משהו שאפילו שורה הגדול היה מקדיש לו קצת יותר מדקה של מחשבה. שמן לעזאזל אז מה בעצם מרגישים כשאונסים אותך, פחד? השפלה? כעס? לא במקרה שלי. בלי לנסות לייצג אף אחד מאלפי המקרים שהופכים לחלק מהסטטיסטיקה האיומה הזאת מדי שנה, אני הרגשתי הקלה. הלילה ההוא במקלחות היה נורא, הוא היה ברוטלי, הוא גרם לתפוז המכני להיראות כמו לימון ידני. אבל מבחינתי הוא היה גם סוג של תשובה לשאלה שהטרידה אותי בשש השנים שקדמו לו: מה, לכל הרוחות, לא בסדר איתי? השאלה הזאת התחילה לבקר אצלי כשהייתי מסיים, באופן סדרתי, את הריצות השכבתיות שלנו במקום האחרון. היא קפצה לכמה שעות בכל פעם שהייתי מציע חברות לילדה בכיתה שלי, והיא היתה מאיימת לבלוע אותי מרוב צחוק. והיא בהחלט עשתה הופעת אורח כשהזמנתי את כולם למסיבת יום הולדת, ואף אחד לא בא. במהלך השנים חשבתי על כל מיני אופציות. חשבתי שזה בגלל שאני משוגע, לא נחמד - לעזאזל, היו שנים שחשבתי שזה כי אני אוהד את קבוצת הכדורגל הלא נכונה. מכל התסריטים שבעולם, ותאמינו לי שהרבה כאלה עוברים לך בראש כשאתה ילד, היחיד שלא העליתי בדעתי היה שזה כי אני שוקל 30 קילו יותר מהם. זה היה אחרי שהתקלחתי, או לפני. כל כך הרבה סיוטים היו לי מאז, שאני לא בטוח. בכל מקרה אני זוכר מראה גדולה, ושמינייה סודית שמאלצת אותי להביט בה במשך כל האקט. ואני זוכר שהם עשו את זה כי היה לי, וזה ציטוט מדויק, "ציצי של בחורה". הבעיה הכי גדולה בלהיות שמן היא שאתה האחרון שמספרים לו שזה לא בסדר. וכשכבר מספרים לך, כשאתה סופסוף מבין למה כולם מתרחקים ממך - זה איום ונורא, כי אתה מגלה עד כמה אתה חסר אונים. אם אתה לא נחמד אתה יכול לשים לב לעצמך כבר מאותו רגע, ולהשתנות. אם אתה מופרע אפשר להתמתן, אם אתה סובל מריח רע מהפה אפשר לצחצח שיניים ביתר קפדנות, ואם אתה אוהב לשחק בברביות, כמו אסף מהכיתה שלי, אתה מאפסן את האהבה שלך לשמלות מלמלה לכמה שנים ויוצא לשחק עם הבנים משחקי מלחמה. אבל מה עושים, לעזאזל, כשאתה שמן? מה תעשה, תקום מחר בבוקר עם 30 קילו פחות? אי אפשר. ניסיתי. ניסיתי גם להתפלל ממש חזק ולהבטיח לאלוהים שאני אהיה הילד הכי טוב בעולם אם הוא רק יעשה אותי רזה. כשזה לא עבד הגיעה ההחלטה הבלתי נמנעת להפסיק לאכול מעכשיו ועד עולם - החלטה שהחזיקה מעמד בדיוק עד שנהייתי רעב. בקלות, בלי יותר מדי לבטים, אתה מגיע לשלב שבו הראש שלך נמצא מעל האסלה והאצבע עמוק בתוך הגרון, מנסה להוציא את כל מה שאכלת ב-12 השנים האחרונות. ואז, אחרי כל אלה, מגיע החבר הכי טוב שלך, ובמקרה שלי גם החבר היחיד במשך תקופה לא מבוטלת בכלל: הייאוש. זה היה ייאוש, לא סתם עצב או חוסר אונים, כי במה שקרה באותו לילה האשמתי רק את עצמי. כן, הם היו חארות. ידעתי את זה אז כמו שאני יודע את זה היום. הם חלאות אדם, מפלצות, ראויים לסירוס. אבל תגידו מה שתגידו, אותי לא אנסו כי הייתי יפה מדי, מושך מדי או סתם עובר אורח עם תזמון גרוע מדי. לא הייתי גבוה, לא הייתי נמוך. הייתי שמן, תוצאה ישירה של העובדה שמעולם לא ידעתי לסגור את הפה שלי בזמן. יכול להיות שזאת לא סיבה מוצדקת לאונס, יכול להיות שאני סתם מלקה את עצמי. אבל יכול להיות, רק יכול להיות, שאם הייתי מקשיב לדיאטנית שאליה הלכתי שנה קודם, לא הייתי יושב עכשיו וכותב את הסיפור שלי. ועל זה לא אסלח לעצמי לעולם.
מעתיקה לכאן כתבה במלואה מאתר Ynet לטובת מי שלא יצליח להגיע דרך קישור או שיתעצל לפתוח אותו. הכתבה המצורפת אינה קלה לקריאה לפני עשר שנים, שמונה חברים אנסו ילד אחד. עכשיו חן ארז* החליט לכתוב על זה, אבל לא כדי להסביר איך מרגיש קורבן. כדי לספר איך הוא ניצח אותם חן ארז, גיליון נובמבר 2005 יותר מהכל מתחשק לי להפגיז סיסמאות. אונס זה רצח, אני רוצה להקליד. לכתוב מונולוג מדמם כמו שרואים בעיתונים. בא לי לכתוב שלקחו לי את החיים. אני רוצה לספר לכם, אולי אפילו בקול קצת מתכתי, איך שכבתי שם על הרצפה וניהלתי דו שיח חריף עם אלוהים. אני לא רוצה לאכזב אתכם; יש ציפיות מסוימות, נדמה לי, כשכותבים על אונס. יש כתבות ארכיון, ראיונות קודמים שנערכו, פרוטוקולים שהודלפו. אתה מרגיש חייב, כאילו אין דרך אחרת, לתקתק על ילדות שנגמרה, על חושך, על כאבי לב שלא עוזבים. אבל הדבר היחיד שאני יכול לכתוב בלב שלם זה שורה אובארוב. אלכסנדר שורה אובארוב, שוער העבר של מכבי תל אביב. הוא היה הדבר היחיד שעבר לי בראש אחרי שהם זרקו אותי על הרצפה והסתלקו. באופן כללי אני לא נוטה לקבל עצות מאנשים שמסתובבים בחליפות ורודות, אבל לא יכולתי שלא לחשוב מה שורה היה עושה במצב כזה. דמיינתי שחטפתי גול משפיל במיוחד, וניסיתי להיזכר מה הוא עושה במצבים כאלה. נזכרתי בצמד מראשון, בגול העצמי המוזר מול הרצליה. אפילו נזכרתי, וזה לא היה כיף במיוחד, בשלישייה שחטף לקראת הסיום מול בית"ר תל אביב - ללמדנו שלא רק קורבנות אונס יודעים מהו כאב. דקה, זה מה שנתתי לעצמי. דקה לסדר את הנשימה, דקה לאסוף את הבגדים, דקה להתאפס. דקה להבין שהיה פה אונס קבוצתי, דקה להבין שזה בסדר. דקה להבין שבעצם לא קרה שום דבר נורא. הכל נורמלי, הכל תקין ושום דבר לא השתנה. לא קרה כלום, אני עדיין ממלמל לעצמי מפעם לפעם, הכל בסדר. רק הדמעות הארורות האלה, שחונקות לי את הגרון לילה אחרי לילה כבר עשר שנים, מבהירות לי שאולי קרה כאן משהו שאפילו שורה הגדול היה מקדיש לו קצת יותר מדקה של מחשבה. שמן לעזאזל אז מה בעצם מרגישים כשאונסים אותך, פחד? השפלה? כעס? לא במקרה שלי. בלי לנסות לייצג אף אחד מאלפי המקרים שהופכים לחלק מהסטטיסטיקה האיומה הזאת מדי שנה, אני הרגשתי הקלה. הלילה ההוא במקלחות היה נורא, הוא היה ברוטלי, הוא גרם לתפוז המכני להיראות כמו לימון ידני. אבל מבחינתי הוא היה גם סוג של תשובה לשאלה שהטרידה אותי בשש השנים שקדמו לו: מה, לכל הרוחות, לא בסדר איתי? השאלה הזאת התחילה לבקר אצלי כשהייתי מסיים, באופן סדרתי, את הריצות השכבתיות שלנו במקום האחרון. היא קפצה לכמה שעות בכל פעם שהייתי מציע חברות לילדה בכיתה שלי, והיא היתה מאיימת לבלוע אותי מרוב צחוק. והיא בהחלט עשתה הופעת אורח כשהזמנתי את כולם למסיבת יום הולדת, ואף אחד לא בא. במהלך השנים חשבתי על כל מיני אופציות. חשבתי שזה בגלל שאני משוגע, לא נחמד - לעזאזל, היו שנים שחשבתי שזה כי אני אוהד את קבוצת הכדורגל הלא נכונה. מכל התסריטים שבעולם, ותאמינו לי שהרבה כאלה עוברים לך בראש כשאתה ילד, היחיד שלא העליתי בדעתי היה שזה כי אני שוקל 30 קילו יותר מהם. זה היה אחרי שהתקלחתי, או לפני. כל כך הרבה סיוטים היו לי מאז, שאני לא בטוח. בכל מקרה אני זוכר מראה גדולה, ושמינייה סודית שמאלצת אותי להביט בה במשך כל האקט. ואני זוכר שהם עשו את זה כי היה לי, וזה ציטוט מדויק, "ציצי של בחורה". הבעיה הכי גדולה בלהיות שמן היא שאתה האחרון שמספרים לו שזה לא בסדר. וכשכבר מספרים לך, כשאתה סופסוף מבין למה כולם מתרחקים ממך - זה איום ונורא, כי אתה מגלה עד כמה אתה חסר אונים. אם אתה לא נחמד אתה יכול לשים לב לעצמך כבר מאותו רגע, ולהשתנות. אם אתה מופרע אפשר להתמתן, אם אתה סובל מריח רע מהפה אפשר לצחצח שיניים ביתר קפדנות, ואם אתה אוהב לשחק בברביות, כמו אסף מהכיתה שלי, אתה מאפסן את האהבה שלך לשמלות מלמלה לכמה שנים ויוצא לשחק עם הבנים משחקי מלחמה. אבל מה עושים, לעזאזל, כשאתה שמן? מה תעשה, תקום מחר בבוקר עם 30 קילו פחות? אי אפשר. ניסיתי. ניסיתי גם להתפלל ממש חזק ולהבטיח לאלוהים שאני אהיה הילד הכי טוב בעולם אם הוא רק יעשה אותי רזה. כשזה לא עבד הגיעה ההחלטה הבלתי נמנעת להפסיק לאכול מעכשיו ועד עולם - החלטה שהחזיקה מעמד בדיוק עד שנהייתי רעב. בקלות, בלי יותר מדי לבטים, אתה מגיע לשלב שבו הראש שלך נמצא מעל האסלה והאצבע עמוק בתוך הגרון, מנסה להוציא את כל מה שאכלת ב-12 השנים האחרונות. ואז, אחרי כל אלה, מגיע החבר הכי טוב שלך, ובמקרה שלי גם החבר היחיד במשך תקופה לא מבוטלת בכלל: הייאוש. זה היה ייאוש, לא סתם עצב או חוסר אונים, כי במה שקרה באותו לילה האשמתי רק את עצמי. כן, הם היו חארות. ידעתי את זה אז כמו שאני יודע את זה היום. הם חלאות אדם, מפלצות, ראויים לסירוס. אבל תגידו מה שתגידו, אותי לא אנסו כי הייתי יפה מדי, מושך מדי או סתם עובר אורח עם תזמון גרוע מדי. לא הייתי גבוה, לא הייתי נמוך. הייתי שמן, תוצאה ישירה של העובדה שמעולם לא ידעתי לסגור את הפה שלי בזמן. יכול להיות שזאת לא סיבה מוצדקת לאונס, יכול להיות שאני סתם מלקה את עצמי. אבל יכול להיות, רק יכול להיות, שאם הייתי מקשיב לדיאטנית שאליה הלכתי שנה קודם, לא הייתי יושב עכשיו וכותב את הסיפור שלי. ועל זה לא אסלח לעצמי לעולם.