אני ואמא
אני חדשה אנונימית, בת 16. כבר כמה שנים שאני ואמא לא ביחסים טובים, כלומר יש רגעיים שאנחנו מסתדרות, וזה אפילו די שכיח, אבל עדיין מפריע לי. אני חושבת שההתחלה הייתה כשהייתי בכיתה ז'- הוריי התגרשו. לא לקחתי את זה קשה בכלל, מאז ומתמיד אהבתי יותר את אמא, לא שהיה לי משהו נגד אבא, גם אותו אהבתי, אבל הוא היה מעט אגרסיבי ו.. פחות אימהי ^.^ הגירושין עברו בצורה מאוד מכוערת, עד היום אין שלום בית, והכל נעשה דרך בתי משפט. הגירושין הפכו את אמא לפחות אימהית לדעתי והכל מתנהל אצלה דרך הכסף(הכסף זו אחת הסיבות לגירושין), קודם עבודה אח"כ ילדים(לפחות מהזווית שלי זה נראה כך). אנחנו ארבעה ילדים, אחותי הבכורה בצבא(20), אחי הגדול התחרד ונישא בקייץ(19), אח"כ אני ואחי הקטן(12). אני עם אבא לא מדברת כבר שנה וחצי(אולי קצת יותר), הוא הבטיח לי משהו שמאוד מאוד חשוב לי ולא קיים(משלחת לארה"ב) ובסופו של דבר אמא שילמה על הכל לבד, הוא גם הקליט אותנו כמה פעמיים ורק אני קלטתי.. בפעם השנייה צעקתי עליו וכמה ששנאתי אותו באותו הרגע. אהבתי את אבא שלי כשהייתי קטנה, הוא היה מגניב כזה, ולימד אותי הרבה דברים, אבל אופיו התכער בצורה דוחה! שיקר, ליכלך פה ושם על אמא, התחיל להקליט אותנו. כבר לא אותו האבא. לשניהם יש מטרה אחת-לנצח את השני/ה. בין אמא לביני היחסים לא יותר מבסדר, אנחנו מדברות פה ושם (וגם, לא יותר מדי ריגשי, אני בכלל לא פתוחה עם המשפחה שלי, הם לא חלק חשוב מדיי בחיי), אבל אנחנו פשוט רבות על דברים קטנים, על שום דבר!.. היא פשוט מעצבנת אותי! אני לא מסוגלת איתה, היא גם לא אמא מבחינתי, כמו שאמרתי-קודם עבודה וכסף אח"כ ילדים. גם כל הזמן שאנחנו עם המשפחה המורחבת היא עושה כאלה פוזות! כאילו היא פתאום שולטת בי, כאילו שאני מקשיבה לה בד"כ והיא אמא אגרסיבית וכל דבר שהיא תעשה ותגיד לי-אני אעשה, כי היא אמא שלי. ואני לא משתפת פעולה. יש לה חבר, כמה חודשים לאחר שהתגרשה, מישהו באמת נחמד, בסדר גמור, ואני מחבבת אותו מאוד. אבל כשהוא אומר לי משהו היא ישר קופצת ומתערבת! כל דבר שהוא יגיד היא ישר תסכים איתו, אם הוא מעיר לי פה ושם(לא ממש מזיז לי שהוא מעיר, אני דווקא שמחה שהוא לא מתבייש מאיתנו) אז היא ישר תקפוץ ותתן לו גב, היא גם אוהבת אותו יותר מאיתנו, כאילו שנימאסנו עלייה, היא הכל עושה איתו, תיקון טעות- קודם החבר שלה, אח"כ עבודה וכסף.. אח"כ הילדים.. וגם לילדים יש סדר:אחי הגדול, אחי הקטן, אחותי הגדולה, ואני. אני לא סתם מרחמת על עצמי או משהו, פשוט כי זה המצב!. חוץ מזה אני ילדת סנדוויץ', אני צריכה להרגיש ככה.. אחרת איזו מין ילדת סנדוויץ' אני?. גם אחותי לא מסתדרת איתה בכי טוב שבעולם, הן עכשיו בכסח רציני, אני לטובת אמא^.^, אבל כשאני רבה עם אמא אחותי באה לחנך אותי ועל ל דבר היא שופטת ואומרת לי איך להתנהג-כשהיא לא דורשת את זה מעצמה בכלל, ועכשיו היא מתעלמת ממני בגלל שאני לצד אמא,היא יוצאת כל שבועיים הביתה ותמיד מנסה להשתלט.. זה לא שאמא לא עושה למעני כלום, היא דווקא עושה.אבל למה היא לא יכולה להיות פשוט אמא נורמלית?!.. אפילו לשלומי היא לא שואלת, לא מתעסקת לי יותר מדי בחיים, ואני מאוד מעריכה את כל החופש שהיא נותנת לי, ואת המרחב שיש לי, אבל אני מרגישה שאין מי ש"שומר עליי", אני יכולה להסתדר לבד והיא יודעת את זה, אבל אני צריכה אותה שתהיה שם. אני צריכה את הדאגה של אמא.. אין ספק בכלל- אני ילדה מעצבנת, אני אעשה הכל הפוך ממה שהיא תגיד, וכן, גם הגיל משפיע, אני חושבת שאם הייתי מדברת עכשיו עם אבא הוא היה מבין אותי יותר, אני סתם לא הילדה של אמא. ואני יודעת שאני לא מעריכה אותה מספיק, ואני משתדלת ובכל פעם שאני מנסה היא עולה לי על העצבים! לא מסוגלת איתה.. ואני לא אדבר איתה על זה לעולם, כי כל דבר שאני באה "להתלונן" אצלה היא עושה מזה כזה צחוק, ומתייחסת לזה בציניות מטורפת. חוץ מזה- נוצרה בינינו כזו חומה, שכבר אי אפשר לדבר איתה, ואני גם לא ממש רוצה. ממש ממש הרחבתי... תדוה למי שקרא/ה יום נפלא
אני חדשה אנונימית, בת 16. כבר כמה שנים שאני ואמא לא ביחסים טובים, כלומר יש רגעיים שאנחנו מסתדרות, וזה אפילו די שכיח, אבל עדיין מפריע לי. אני חושבת שההתחלה הייתה כשהייתי בכיתה ז'- הוריי התגרשו. לא לקחתי את זה קשה בכלל, מאז ומתמיד אהבתי יותר את אמא, לא שהיה לי משהו נגד אבא, גם אותו אהבתי, אבל הוא היה מעט אגרסיבי ו.. פחות אימהי ^.^ הגירושין עברו בצורה מאוד מכוערת, עד היום אין שלום בית, והכל נעשה דרך בתי משפט. הגירושין הפכו את אמא לפחות אימהית לדעתי והכל מתנהל אצלה דרך הכסף(הכסף זו אחת הסיבות לגירושין), קודם עבודה אח"כ ילדים(לפחות מהזווית שלי זה נראה כך). אנחנו ארבעה ילדים, אחותי הבכורה בצבא(20), אחי הגדול התחרד ונישא בקייץ(19), אח"כ אני ואחי הקטן(12). אני עם אבא לא מדברת כבר שנה וחצי(אולי קצת יותר), הוא הבטיח לי משהו שמאוד מאוד חשוב לי ולא קיים(משלחת לארה"ב) ובסופו של דבר אמא שילמה על הכל לבד, הוא גם הקליט אותנו כמה פעמיים ורק אני קלטתי.. בפעם השנייה צעקתי עליו וכמה ששנאתי אותו באותו הרגע. אהבתי את אבא שלי כשהייתי קטנה, הוא היה מגניב כזה, ולימד אותי הרבה דברים, אבל אופיו התכער בצורה דוחה! שיקר, ליכלך פה ושם על אמא, התחיל להקליט אותנו. כבר לא אותו האבא. לשניהם יש מטרה אחת-לנצח את השני/ה. בין אמא לביני היחסים לא יותר מבסדר, אנחנו מדברות פה ושם (וגם, לא יותר מדי ריגשי, אני בכלל לא פתוחה עם המשפחה שלי, הם לא חלק חשוב מדיי בחיי), אבל אנחנו פשוט רבות על דברים קטנים, על שום דבר!.. היא פשוט מעצבנת אותי! אני לא מסוגלת איתה, היא גם לא אמא מבחינתי, כמו שאמרתי-קודם עבודה וכסף אח"כ ילדים. גם כל הזמן שאנחנו עם המשפחה המורחבת היא עושה כאלה פוזות! כאילו היא פתאום שולטת בי, כאילו שאני מקשיבה לה בד"כ והיא אמא אגרסיבית וכל דבר שהיא תעשה ותגיד לי-אני אעשה, כי היא אמא שלי. ואני לא משתפת פעולה. יש לה חבר, כמה חודשים לאחר שהתגרשה, מישהו באמת נחמד, בסדר גמור, ואני מחבבת אותו מאוד. אבל כשהוא אומר לי משהו היא ישר קופצת ומתערבת! כל דבר שהוא יגיד היא ישר תסכים איתו, אם הוא מעיר לי פה ושם(לא ממש מזיז לי שהוא מעיר, אני דווקא שמחה שהוא לא מתבייש מאיתנו) אז היא ישר תקפוץ ותתן לו גב, היא גם אוהבת אותו יותר מאיתנו, כאילו שנימאסנו עלייה, היא הכל עושה איתו, תיקון טעות- קודם החבר שלה, אח"כ עבודה וכסף.. אח"כ הילדים.. וגם לילדים יש סדר:אחי הגדול, אחי הקטן, אחותי הגדולה, ואני. אני לא סתם מרחמת על עצמי או משהו, פשוט כי זה המצב!. חוץ מזה אני ילדת סנדוויץ', אני צריכה להרגיש ככה.. אחרת איזו מין ילדת סנדוויץ' אני?. גם אחותי לא מסתדרת איתה בכי טוב שבעולם, הן עכשיו בכסח רציני, אני לטובת אמא^.^, אבל כשאני רבה עם אמא אחותי באה לחנך אותי ועל ל דבר היא שופטת ואומרת לי איך להתנהג-כשהיא לא דורשת את זה מעצמה בכלל, ועכשיו היא מתעלמת ממני בגלל שאני לצד אמא,היא יוצאת כל שבועיים הביתה ותמיד מנסה להשתלט.. זה לא שאמא לא עושה למעני כלום, היא דווקא עושה.אבל למה היא לא יכולה להיות פשוט אמא נורמלית?!.. אפילו לשלומי היא לא שואלת, לא מתעסקת לי יותר מדי בחיים, ואני מאוד מעריכה את כל החופש שהיא נותנת לי, ואת המרחב שיש לי, אבל אני מרגישה שאין מי ש"שומר עליי", אני יכולה להסתדר לבד והיא יודעת את זה, אבל אני צריכה אותה שתהיה שם. אני צריכה את הדאגה של אמא.. אין ספק בכלל- אני ילדה מעצבנת, אני אעשה הכל הפוך ממה שהיא תגיד, וכן, גם הגיל משפיע, אני חושבת שאם הייתי מדברת עכשיו עם אבא הוא היה מבין אותי יותר, אני סתם לא הילדה של אמא. ואני יודעת שאני לא מעריכה אותה מספיק, ואני משתדלת ובכל פעם שאני מנסה היא עולה לי על העצבים! לא מסוגלת איתה.. ואני לא אדבר איתה על זה לעולם, כי כל דבר שאני באה "להתלונן" אצלה היא עושה מזה כזה צחוק, ומתייחסת לזה בציניות מטורפת. חוץ מזה- נוצרה בינינו כזו חומה, שכבר אי אפשר לדבר איתה, ואני גם לא ממש רוצה. ממש ממש הרחבתי... תדוה למי שקרא/ה יום נפלא
