Darkmatter
New member
אני ואחותי החורגת.
סתם בא לי לשתף אתכן גם בזה אם אתן לא מתנגדות כמובן.
יש כ"כ הרבה דברים שונים בינינו ובכל זאת אני מרגישה שיש דימיון עצום בינינו. היא בת 14. היא נוטה כל הזמן להתקפי זעם. במוצ"ש אחרי שאכלנו שם עם כולם, אמא שלה ואחותה אמרו לה משהו קטן שהצית את הכעס שלה. ואחרי זה... היא קיללה, צרחה, הרביצה לאחותה, לאמא שלה ולאחיה בן ה-7. זרקה דברים. אפילו ירקה על אמא שלה. הילד הקטן התחיל לבכות ורצה לבוא אלינו הביתה [לדירה שלי ושל אבא שלי] אז לקחנו אותו אלינו. אני כשאני כועסת אני הרבה פעמים יותר נוטה להפנים את זה כלפי עצמי ולחתוך את עצמי. היא פורקת את זה על כולם. כשאני מאוד מאוד כועסת אני גם יכולה להגיע להתקפי זעם אבל עדיין בצורה מתונה יותר ממנה. אני מאוד מוכנה לעזרה. היא מתנגדת לכל דבר. אני יודעת שיש לי בעיה ושבמובן מסוים אני דפוקה ושונה, ואחרים יותר בריאים נפשית ממני ויותר מסתגלים. היא אומרת שהיא הכי טובה בעולם ושכולם דפוקים ומפגרים. אני מרגישה שאני כ"כ מבינה אותה. כשהסתכלתי עליה בזמן שהיא היתה בשיא הכעס שלה פשוט ראיתי השתקפות של עצמי. והסתכלתי גם על התגובות של המשפחה שלה, וזה הזכיר לי את התגובות המוטעות מאוד של המשפחה שלי בתחילת הדרך שלי. הבעיה שלהם שהם רואים אותה בתור בעיה [אבא שלי אמר שהיה הרבה יותר קל בלעדיה, אמא שלה אמרה שנמאס לה ממנה ואח שלה, סה"כ בן 7, אמר לה שהיא חולת נפש, שהיא צריכה כדורים ואישפוז]. הם לא רואים שיש לה בעיה. שזאת לא היא, זה הכאב שלה. בכל אופן, כשהיא כ"כ כעסה, כולם ירדו עליה והתעצבנו עוד יותר. וזה כ"כ לא נכון. זה יוצר עוד יותר כעס. כולם לקחו אותה יותר מדי קשה ואישית. אני בכלל לא נפגעתי משום מילה שהיא אמרה ולא הזדעזעתי יותר מדי. אני פשוט ידעתי שכ"כ כואב לה שהיא לא מרגישה שהיא תוכל להוציא את כל הכאב וכעס החוצה בלי לפרוק אותו איכשהו. הסתכלתי עליה והרגשתי את הכאב והכעס שלה והרגשתי כ"כ הרבה אמפתיה, הבנה ורחמים כלפיה. ומכיוון שאף אחד לא באמת טורח להקשיב ולהבין אותה ואת הכאב שלה, הכעס והכאב לא יכולים לעבור. אני דיברתי אליה בשקט ובהבנה בזמן שכולם די התעצבנו, והיא אמנם התעצבנה עלי אבל עשתה את זה בעדינות יותר. בכלל, הרבה יותר קל למנוע את ההתפרצות של הכעס מאשר לעצור אותו אחרי זה. בכל מקרה, זה די מצחיק, אמא שלה מתייעצת איתי לגביה. היא כל הזמן שואלת אותי מה לעשות ואיך להגיב. ואז אני נותנת לה עצות והיא שולחת לי הודעה "את צדקת, זה עזר." היא אפילו אומרת לי "אם את אצלנו ואני מתנהגת בצורה לא נכונה איתה, תשלחי לי SMS". אתמול היא רצתה שאני אסביר לה מה הבעיה ואיך אפשר לגרום לה ללכת לפסיכולוגית ולקחת כדורים. אז אשכרה ישבנו והסברתי לה הכל. הרגשתי אשכרה פסיכולוגית. אז הסברתי לה קודם כל שהיא צריכה להסתכל על הכל מנקודת מבט אחרת, שהבעיה היא לא היא, אלא הכאב שלה ושבסה"כ כל זה זה ביטוי של המצוקה שלה. ושצריכים להיות סופר רגישים כלפיה, להיזהר במילים. להתבטא בצורה מסוימת. לגלות אמפתיה והבנה, להתייחס, לשמוע. לתת לה להרגיש שיש לה את המקום המיוחד שלה, ושהילד הקטן הוא לא האהוב עליה ביותר. לתת לה להרגיש שהיא מבינה את המצב שלה, שהיא אוהבת אותה ושהיא שם כדי לעזור לה. וגם כשהיא כועסת עליה, היא עדיין אוהבת אותה. ושבזמן של כעס, לא להתחיל להטיף מוסר ולהעליב. זה אף פעם לא עוזר, אלא להיות עדינים ולהגיב בזהירות. אחרי הכעס, אפשר להגיד דברים, אבל גם עם המון הבנה ותמיכה. אמרתי לה גם שכולם צריכים להתנהג אליה ככה. אני חושבת שהיא כ"כ מתנגדת לעזרה בגלל שכולם נותנים לה הרגשה שהיא חולה וע"י זה שהיא תלך לפסיכולוגית ותקח כדורים, זה כאילו היא מודה בזה. אז המשכתי להגיד לאמא שלה[ וגם לאבא שלי שהיא די קשורה אליו, אגב] שתבין את המצב שלה ואת הבעיה שלה ותאהב אותה, ורק אחרי כל זה, הילדה תגיע להבנה בעצמה שהיא צריכה עזרה ותסכים לשתף פעולה. אני מקווה שזה יעזור. אני פשוט כ"כ מצליחה להבין אותה ואני לא מבינה איך אחרים לא רואים את זה ואותה כמו שאני מצליחה לראות דרכה, כאילו היא שקופה בעיני. היא גם כ"כ מצטערת אחרי התקפי הזעם שלה. מרגישה כ"כ אשמה, שהיא לא מפסיק להתנצל אחרי זה ולנסות להיות כמה שיותר טובה ולעזור לכולם. אמא שלה אמרה שהיא תנסה ליישם שוב את מה שאני אומרת לה. ואפילו אבא שלי, שבד"כ לא מקשיב למילה שאני אומרת, אמר שהוא ישלח לה הודעה היום וישאל לשלומה. עוד משהו, אני מתה גם על הילד בן ה-7. הוא מתוק. ניסיתי להגיע אליו מאז שהתחלתי לגור פה והוא קצת התעלם ממני. אתמול הוא עלה אלי לחדר, ישב על הכסא שלי והתחיל לספר לי מיליון דברים והייתי די בשוק. אחרי זה, שנינו ישבנו ליד החימום וראינו את המשחק והוא סיפר לי כ"כ בהתלהבות על המשחק ועל כל מה שקורה. גם כואב לי שהוא סובל בגלל אחותו ושהוא חושב שהיא מרביצה לו בגלל שהוא עשה משהו רע. אז אמרתי לו שהיא מאוד אוהבת אותו, ושהיא לא חולה אלא שיש לה בעיה ושצריך להיות עדינים יותר איתה. שהיא הרביצה לו בגלל שהוא בדיוק עמד בדרכה כשהיא כעסה, ושהיא כ"כ אוהבת אותו שאחרי זה היא תתחרט על זה. והוא הבין אותי, ככה לפחות הרגשתי. אני מרגישה שהמצב שלי משתפר. וגם האהבה וההבנה והתמיכה של כולם עוזרים לי. אני מניחה שכולם יותר נחמדים אלי בגלל שגם אני הרבה יותר נחמדה [בעזרת הכדורים והפסיכולוגית שלי]. אני רק ממש מפחדת מלהתקדם עוד יותר ולעשות את הצעד הבא, אחרי שבפעם האחרונה זה נגמר כ"כ רע. רק המחשבה על זה גורמת לי לרצות לפגוע בעצמי. אבל אני מקווה שזה יבוא ויהיה בסדר. בינתיים אני מנסה ליצור שלום בית. זה גם משהו, לא?
סתם בא לי לשתף אתכן גם בזה אם אתן לא מתנגדות כמובן.
)