אני הומו מסכן
אני לא יודע עוד איך להגיד את זה.
אני אוהב סדרות של בנות - עקרות בית נואשות, סקס והעיר הגדולה וכו'.
אני אוהב מוזיקה של בנות - ריהנה / ביונסה/ ליידי גאגא.
אני לא אוהב כדורגל/כדורסל, אם פעילות גופנית אז רק חדר כושר.
והדבר שהכי מפריע - יש לי קול של בת (ומדי פעם יש כאלה שחושבים שאני ילד קטן). אתם לא מבינים מה זה כל פעם שעונים לטלפון ופונים אליכם בלשון נקבה. שצריך לומר כל פעם "אני גבר לא אישה" או הבושה שמרגישים שקרוב משפחה רחוק/חבר לפעמים לא מזהה אותכם וחושב שאני זה אחותי או שטעה במספר.
היום לדוגמא קרוב משפחה יחסית רחוק התקשר, ברגע שעניתי הוא לא זיהה ושאל " מי זו?" כמה מבייש זה להגיד " X, הבן של..".
יש גם את האנשים שאני פוגש בפעם הראשונה - רואים בחור שנראה יחסית טוב, אבל ברגע שהם שומעים את הקול שלי, ישר נרתעים ואני מרגיש צעד אחורה. אין אצלי קורלציה בין הקול למראה ולתדמית הכללית. אני לא נראה או מתנהג בצורה נשית, חודש הבא אני מתחיל ללמוד מדמ"ח באונ'. אני מרגיש שכמעט תמיד אנשים לא תופסים את מי שאני באמת, במיוחד לא ברושם ראשוני, אלא אם זו שיחה של יותר מ-2 דקות ואז יש לי הזדמנות "להוכיח" שאני מעבר לתפיסה הראשונית שלהם.
מה לעשות שלא יכולתי לקבוע או לשנות את הקול שלי. נמאס לי לבוא כל הזמן כאילו מעמדת נחיתות ותחושה של איזה מסכן בגלל זה ולנסות להוכיח שאני לא. נמאס מלנסות להוכיח דברים.
הכי מדכא זה אנשים שאני אוהב שלא מזהים אותי וחושבים שאני זה אחותי/חושבים שטעות במספר.
לחלקכם זה בטח נשמע מפגר, אולי מצחיק.. אבל זו המציאות שאני חווה ביום יום.
אין לי כח...
*אני לא רוצה שתרחמו עלי או תנחמו אותי. רק רציתי לפרוק ולשמוע מה דעתכם.
אריאל
אני לא יודע עוד איך להגיד את זה.
אני אוהב סדרות של בנות - עקרות בית נואשות, סקס והעיר הגדולה וכו'.
אני אוהב מוזיקה של בנות - ריהנה / ביונסה/ ליידי גאגא.
אני לא אוהב כדורגל/כדורסל, אם פעילות גופנית אז רק חדר כושר.
והדבר שהכי מפריע - יש לי קול של בת (ומדי פעם יש כאלה שחושבים שאני ילד קטן). אתם לא מבינים מה זה כל פעם שעונים לטלפון ופונים אליכם בלשון נקבה. שצריך לומר כל פעם "אני גבר לא אישה" או הבושה שמרגישים שקרוב משפחה רחוק/חבר לפעמים לא מזהה אותכם וחושב שאני זה אחותי או שטעה במספר.
היום לדוגמא קרוב משפחה יחסית רחוק התקשר, ברגע שעניתי הוא לא זיהה ושאל " מי זו?" כמה מבייש זה להגיד " X, הבן של..".
יש גם את האנשים שאני פוגש בפעם הראשונה - רואים בחור שנראה יחסית טוב, אבל ברגע שהם שומעים את הקול שלי, ישר נרתעים ואני מרגיש צעד אחורה. אין אצלי קורלציה בין הקול למראה ולתדמית הכללית. אני לא נראה או מתנהג בצורה נשית, חודש הבא אני מתחיל ללמוד מדמ"ח באונ'. אני מרגיש שכמעט תמיד אנשים לא תופסים את מי שאני באמת, במיוחד לא ברושם ראשוני, אלא אם זו שיחה של יותר מ-2 דקות ואז יש לי הזדמנות "להוכיח" שאני מעבר לתפיסה הראשונית שלהם.
מה לעשות שלא יכולתי לקבוע או לשנות את הקול שלי. נמאס לי לבוא כל הזמן כאילו מעמדת נחיתות ותחושה של איזה מסכן בגלל זה ולנסות להוכיח שאני לא. נמאס מלנסות להוכיח דברים.
הכי מדכא זה אנשים שאני אוהב שלא מזהים אותי וחושבים שאני זה אחותי/חושבים שטעות במספר.
לחלקכם זה בטח נשמע מפגר, אולי מצחיק.. אבל זו המציאות שאני חווה ביום יום.
אין לי כח...
*אני לא רוצה שתרחמו עלי או תנחמו אותי. רק רציתי לפרוק ולשמוע מה דעתכם.
אריאל
