לכבודך זוהרת/לאימי קראו משוגעת ../images/Emo189.gif
לאימי קראו "משוגעת" אבל היא לא הייתה משוגעת. כשהייתי בן עשר שמעתי אותה אומרת: "העיניים הם כדי להקשיב". ילד לא מבין שפה זו, וחשבתי שאולי אימי משוגעת. היא אמרה לי : "אנחנו רואים עם הלב" כשהייתה קמה במצב רוח טוב, הייתה שרה: "היום אני לובשת את שמלתי הבת עשרים" ידעתי שהיא לא בת עשרים ופשוט הסתכלתי עליה. מה יכול ילד לעשות אלא להקשיב? אם אימי הייתה עצובה, היא אמרה: "היום אני לובשת ערפל" וגם את זה לא הבנתי, הרי הייתי ילד... יום אחר אמרה: "לא עברתי את הקורס. היום אני בת שמונים..!" לטקס סיום ביה"ס היסודי הגיעה מאוחר. התנצלה במילים: "בני, איחרתי כי חיפשתי את שמלת בת המצווה שלי" "אתה לא רואה את שמלת הבת מצווה שלי ?" הסתכלתי והיא לא לבשה אותה. כשקרתה התאונה הנוראית, היא קראה לי לצדה, החזיקה חזק בידיי ואמרה: "אל תהיה עצוב, המוות הוא לא לנצח". חשבתי שאימי מבולבלת. אם מתים זה לנצח. הייתי ילד ועדיין לא הבנתי את מילותיה. היום אני בן חמישים ורק עכשיו אני מבין את מסריה. "כן, אימא, אנו יכולים להיות בני עשרים ולמחרת, בני שמונים. הכל תלוי במצב רוחנו. כפי שאמרת, העיניים מקשיבות מפני שחייבים להביט למי שמדבר איתנו. כדי להכיר את תמצית האדם, צריכים להסתכל עם הלב". כמה צדקת, אימא!. המוות הוא לא לתמיד, רק מה ששוכחים מת ואני תמיד זוכר אותך, אוהב אותך. עכשיו, בחלומותיי, אני צוחק על שיטות הלמידה שלך. תודה לך, אימא, למדתי להסתכל דרך הלב! לילה אחד היא אמרה לי: "שמתי לב שמפריע לך שחבריך אומרים לך משוגע אבל טבעי שבנה המשוגעת, כמוה, משוגע" ואז הגבתי, בפעם הראשונה: "עם כל הכבוד, אימא, את טועה. לא תמיד בנה של משוגעת, כמוה משוגע. לפעמים הוא משורר". והיא ענתה: "זה בגלל זה שאני בת סבתך". לכן היום אני יכול להגיד בגאווה: "לאימי קראו משוגעת אבל לא, היא הייתה מורה. היא לימדה אותי לגלות את החיים לאחר המוות" ועכשיו אני שואל: "כמה "משוגעים" מסתובבים סבבנו?" ה' ישמור עליך אימא יקרה! טקסט מקורי: מקס דקסטרה, משורר פרואני. תרגום מספרדית: דורית קסרוטי