NoMoreDayDreaming
New member
אני בקהל
אני יושבת בקהל. אני ותחושת ה-אוי-לא-נעים-לי-הזמינו-אז-צריך-לבוא שלי... מה אני עושה פה? זה הולך להיות משעמם....... המנחה מזמין לבמה את התזמורת, ואתה מופיע. כינור ראשון. נו, כמובן. הכי קרוב לקצה הבמה. הכי קרוב לקהל. הכי קרוב לעיניי. במבט מהופנט אני עוקבת אחריך, אחרי כל תנועה. כיאה לנגן בתזמורת, אתה לבוש בחליפה שחורה וחולצת כפתורים לבנה. על צווארך פפיון שחור ועל רגליך נעלי ערב שחורות, מצוחצחות, בוהקות. שלמות. אתה גבוה. גבוה מאוד. גבוה מדי בשבילי, הקטנטונת, רק מטר שישים, ואני מדמיינת את ידיי נשלחות אל העורף שלך ואני עולה על קצות אצבעותיי כדי להגיע אליך. לשפתיך הבשרניות. אינסטינקטיבית ידיי מוחאות כפיים עם צאת התזמורת לבמה, אך בדמיוני הן שזורות בתוך שיער ראשך המלא והמתולתל. אני בטוחה שהוא רך ונעים למגע. אני מדמיינת אותו פרוע לאחר לילה של תאוות בשרים מטורפת. איתי. ברור שאיתי.
כל התזמורת כעת על הבמה, אתם עומדים כמה שניות אחרונות בעת כניסת המנצח. הקהל מוחא כפיים, ואיתו גם אני, אבל מבחינתי ההופעה התחילה כבר מזמן. מהשנייה שאתה עלית לבמה, ויש לי אותך ל-90 דקות. המנצח מסמן לתזמורת להתיישב, ואתה פותח כפתור בז'קט. יש לך כרסונת קטנה. בדיוק כמו שאני אוהבת, בדיוק כמו שהיה לאקס, ואני נזכרת כמה רכה היא הייתה כשהוא שכב על הגב וכמה אהבתי לנשק אותו ולגעת בו שם. אתה מתיישב, ואתה עם הפרופיל אליי. אתה כל כך דומה לחאווייר ברדם! אני קולטת כמה רחבות הכתפיים שלך וכמה גדולות זרועותיך, ואני מדמיינת אותך מרים אותי בידיך, נושא אותי לחדר השינה. גבר גדול כמוך - אני בטח ארגיש כמו נוצה בשבילך. קטנה וקלת-משקל. איזו מחשבה נפלאה.
אתם מתחילים לנגן, ואני מדמיינת שאני הכינור שבידיך. כל סטקטו, כל ויברטו מרטיט את חושיי ואותו מקום מיוחד במורד גופי מרגיש כל צליל שמפיקות אצבעותיך במומחיות. או, אני בטוחה שרמת המומחיות של אצבעותיך לא מוגבלת רק לקשת של הכינור... ואני מדמיינת את כפות ידיך חופנות את פניי, אתה מסתכל עמוק אל תוך עיניי כאומר "תתכונני, ילדונת. זה הולך להיות הלילה הכי טוב בחייך". ואני מאמינה לך.
וזה נכון. כי בדמיון שלי הכל קורה בדיוק כמו שמתחשק לי.
*ממאורעות אתמול בערב. "פנטזיה בלייב"
אני יושבת בקהל. אני ותחושת ה-אוי-לא-נעים-לי-הזמינו-אז-צריך-לבוא שלי... מה אני עושה פה? זה הולך להיות משעמם....... המנחה מזמין לבמה את התזמורת, ואתה מופיע. כינור ראשון. נו, כמובן. הכי קרוב לקצה הבמה. הכי קרוב לקהל. הכי קרוב לעיניי. במבט מהופנט אני עוקבת אחריך, אחרי כל תנועה. כיאה לנגן בתזמורת, אתה לבוש בחליפה שחורה וחולצת כפתורים לבנה. על צווארך פפיון שחור ועל רגליך נעלי ערב שחורות, מצוחצחות, בוהקות. שלמות. אתה גבוה. גבוה מאוד. גבוה מדי בשבילי, הקטנטונת, רק מטר שישים, ואני מדמיינת את ידיי נשלחות אל העורף שלך ואני עולה על קצות אצבעותיי כדי להגיע אליך. לשפתיך הבשרניות. אינסטינקטיבית ידיי מוחאות כפיים עם צאת התזמורת לבמה, אך בדמיוני הן שזורות בתוך שיער ראשך המלא והמתולתל. אני בטוחה שהוא רך ונעים למגע. אני מדמיינת אותו פרוע לאחר לילה של תאוות בשרים מטורפת. איתי. ברור שאיתי.
כל התזמורת כעת על הבמה, אתם עומדים כמה שניות אחרונות בעת כניסת המנצח. הקהל מוחא כפיים, ואיתו גם אני, אבל מבחינתי ההופעה התחילה כבר מזמן. מהשנייה שאתה עלית לבמה, ויש לי אותך ל-90 דקות. המנצח מסמן לתזמורת להתיישב, ואתה פותח כפתור בז'קט. יש לך כרסונת קטנה. בדיוק כמו שאני אוהבת, בדיוק כמו שהיה לאקס, ואני נזכרת כמה רכה היא הייתה כשהוא שכב על הגב וכמה אהבתי לנשק אותו ולגעת בו שם. אתה מתיישב, ואתה עם הפרופיל אליי. אתה כל כך דומה לחאווייר ברדם! אני קולטת כמה רחבות הכתפיים שלך וכמה גדולות זרועותיך, ואני מדמיינת אותך מרים אותי בידיך, נושא אותי לחדר השינה. גבר גדול כמוך - אני בטח ארגיש כמו נוצה בשבילך. קטנה וקלת-משקל. איזו מחשבה נפלאה.
אתם מתחילים לנגן, ואני מדמיינת שאני הכינור שבידיך. כל סטקטו, כל ויברטו מרטיט את חושיי ואותו מקום מיוחד במורד גופי מרגיש כל צליל שמפיקות אצבעותיך במומחיות. או, אני בטוחה שרמת המומחיות של אצבעותיך לא מוגבלת רק לקשת של הכינור... ואני מדמיינת את כפות ידיך חופנות את פניי, אתה מסתכל עמוק אל תוך עיניי כאומר "תתכונני, ילדונת. זה הולך להיות הלילה הכי טוב בחייך". ואני מאמינה לך.
וזה נכון. כי בדמיון שלי הכל קורה בדיוק כמו שמתחשק לי.
*ממאורעות אתמול בערב. "פנטזיה בלייב"
