החיים בקיבוץ
New member
אני במשבר.
אלין הפנתה אותי לפה. הנה קצת מסיפור חיי: אני בן 21, גר בקיבוץ בו נולדתי, באיזור המרכז. כשמלאו לי 7 שנים, זוהתי כלוקה בתסמונת. היו לי טיקים מאוד חריפים, בניהם - ניענוע הראש לכל כיוון, דפיקות יד על השולחן, חרחורים, נשיפות, שיעולים, קללות, נחירות, צעקות וגניחות, נגיעה בחפצים ואנשים, הנפת יד ורגל לכל כיוון, גלגול עיניים ומצמוצים מרובים. נתנו לי הלידול וקלוניריט. בין כיתה א' לכיתה ב' השמנתי 20 ק"ג (בשנה!). מילד מקלון הפכתי לילד בלון. המינון של התרופות השתנה על ידי פסיכיאטרית שפגשתי פעם בחודש עם ההורים בביה"ח לבריאות הנפש בנס ציונה, במשך חמש שנים רצופות. מדי פעם ההורים והפסיכיאטרית ראו בי שינוי לטובה, או לרעה, אבל אני לא הרגשתי בשום שינוי, בתוכי ידעתי שהתרופות לא עושות כלום. כמו כל ילד במצבי היו חיים לא פשוטים, אבל אני לא בא לבכות על זה. התמודדתי יפה עם התסמונת. בגיל 15 התחלתי לעשות דיאטה בשיטה שבה הכנסתי לפה רק אוכל שהגוף שלי צריך. (אוכל בריא, ללא ג'אנק פוד, מכל אבות המזון) אמרו לי (וצדקו) שזה יכול לפתוח המון בעיות בריאותיות, החל מסוכרת ועד לסרטן. רזיתי והתסמונת נעלמה. חיי השתנו ללא היכר. לא היו טיקים, עברתי את התיכון ואת הצבא כמו כל ילד רגיל. לפני כמה חודשים הטיקים חזרו. אני מאוד מתבייש בהם. אני עושה מאמצים היסטריים להסתרתם מול ההורים שלי ומול חברי. (מדובר בדפיקות יד על השולחן, העברת יד מול העיניים, זריקת ראש, רצון לגעת באף ומצמוצים.) אני מפחד לחזור לתרופות המשמינות. אני מפחד שהתסמונת רק תגדל. אני לא יודע מה לעשות. אשמח לעצה טובה. עמי נ.ב
אלין הפנתה אותי לפה. הנה קצת מסיפור חיי: אני בן 21, גר בקיבוץ בו נולדתי, באיזור המרכז. כשמלאו לי 7 שנים, זוהתי כלוקה בתסמונת. היו לי טיקים מאוד חריפים, בניהם - ניענוע הראש לכל כיוון, דפיקות יד על השולחן, חרחורים, נשיפות, שיעולים, קללות, נחירות, צעקות וגניחות, נגיעה בחפצים ואנשים, הנפת יד ורגל לכל כיוון, גלגול עיניים ומצמוצים מרובים. נתנו לי הלידול וקלוניריט. בין כיתה א' לכיתה ב' השמנתי 20 ק"ג (בשנה!). מילד מקלון הפכתי לילד בלון. המינון של התרופות השתנה על ידי פסיכיאטרית שפגשתי פעם בחודש עם ההורים בביה"ח לבריאות הנפש בנס ציונה, במשך חמש שנים רצופות. מדי פעם ההורים והפסיכיאטרית ראו בי שינוי לטובה, או לרעה, אבל אני לא הרגשתי בשום שינוי, בתוכי ידעתי שהתרופות לא עושות כלום. כמו כל ילד במצבי היו חיים לא פשוטים, אבל אני לא בא לבכות על זה. התמודדתי יפה עם התסמונת. בגיל 15 התחלתי לעשות דיאטה בשיטה שבה הכנסתי לפה רק אוכל שהגוף שלי צריך. (אוכל בריא, ללא ג'אנק פוד, מכל אבות המזון) אמרו לי (וצדקו) שזה יכול לפתוח המון בעיות בריאותיות, החל מסוכרת ועד לסרטן. רזיתי והתסמונת נעלמה. חיי השתנו ללא היכר. לא היו טיקים, עברתי את התיכון ואת הצבא כמו כל ילד רגיל. לפני כמה חודשים הטיקים חזרו. אני מאוד מתבייש בהם. אני עושה מאמצים היסטריים להסתרתם מול ההורים שלי ומול חברי. (מדובר בדפיקות יד על השולחן, העברת יד מול העיניים, זריקת ראש, רצון לגעת באף ומצמוצים.) אני מפחד לחזור לתרופות המשמינות. אני מפחד שהתסמונת רק תגדל. אני לא יודע מה לעשות. אשמח לעצה טובה. עמי נ.ב
אני חייב לומר שכל טיק וטיק מאלו שציינת פה הוא חלק משיגרת היומיום שלי. ככל שתשקיע יותר מאמץ בלהסתיר את הטיקים תתיש עצמך פיזית ונפשית,אני מאמין שכיוון שאובחנת כבר בעבר כלוקה בתסמונת מן הסתם הורייך מודעים לזה,דבר איתם,אל תסתיר מהם,דבר איתם...הבית הוא מקום המפלט הנפשי והורים כפי שתיווכח לראות בפורום המופלא הזה יכולים להיות העוגן שלך... איני יכול להתייחס פה לתוספי מזון ותרופות למינהם כיוון שאני קרניבור מושבע שחוטא פעמים לא מעטות באכילת ג'אנקפוד ואיני נוטל תרופות מבחירה כבר שנים לא מעטות. אם בתוספי מזון בחרת אני מאמין שדרך הפורום תוכל ללמוד מה מומלץ ומה לא,אם בתרופות בחרת דע לך שלא כל התרופות משמינות ובאם תערוך מחקר קטן בטרם תתחיל ליטול את התרופות אני מאמין שתוכל למצוא פתרון תרופתי מתאים. בהצלחה אמיגו...
