אני במשבר....

אני במשבר....../images/Emo2.gif

נוני ילדה הנמאצת בגן שלנו, שמחה ופעילה בוכה פחות או יותר כמו שאר הילדים עוברת בזמן האחרון משבר של ממש בהתנהגותה, כבר חודש כמעט נכנס בה פחד,היא מסרבת לצאת החוצה,מסרבת לאכול,אמה סיפרה שהיא מפחדת לרדת במדרגות ואנחנו אומרות מה קרה לנוני?לא מתאים לילדה שאנחנו מכירות כל כך הרבה זמן.היום היא שוב סירבה לאכול והשכבתה עלתה במאמץ רב,בנתים אנחנו משתדלות לתת לגטימציה לפחד שלה לא כופים עליה יציאות לחצר,ניסית לברר איתה מה המקור לפחד(מכשפות ,חושך,מקומות גבוהים וכו)ועל כולם היא ענתה לא ואני מאמינה לה,היא יודעת להתבטא היטב למרות שהיא רק בת שנה פלוס,האם זה בגלל מצב,גיל?מה עושים כדי להחזיר את הילדה למסלול תקין????? שלכם חנה גונן
 

krn

New member
../images/Emo7.gif

קודם כל אני מקווה שעל פי השם שנתת לילדה לא ניתן לזהות אותה (אתיקה מקצועית) את יודעת אם שינוי ההתנהגות הוא גם בבית? יכול להיות שבבית משהו השתנה, תנסי לברר עם ההורים. אפשר גם לברר עם ההורים על תגובתם עקב המצב הבטחוני החדש, אולי הם מאוד לחוצים, אולי בחרדה... krn
 
לקמ-אמא שלה טוענת שגם היא לא...

יודעת מה הגורם ושאין שום שינוי בבית.אבל תהא הסיבה כרגע מה שתהיה.הענין הוא איך להעביר איתה את התקופה הזו? חנה גונן
 
תגובה קצת קיצונית

אם הפחדים ה"נורמליים" נפסלו, הייתי בודקת את "הכי גרוע": אולי היא סובלת מהתעללות כלשהיא? בייביסיטר חדש/ה? מישהו שנשארה איתו ללא ההורים? אפילו קרוב משפחה? איפה האבא בתמונה? במקרי התעללות תמיד אומרים שהילד זועק וכצריך להקשיב.. בכל מקרה מקווה שאני טועה.
 
שלום חנה

לאורך זמן אני מתפעלת (בכנות) מהאיכפתיות המקצועית שאת מגלה ושעולה בפורום. מתוך הכרותי המקצועית עם מאות גננות (ואולי יותר) ועם המון הורים לילדים בגיל הרך- אני רק שמחה לגלות עוד אנשי מקצוע איכפתיים . _ יחד עם זאת- נראה לי שבשאלה שלך הפעם- את לוקחת תפקיד מרכזי מדי (לעומת האם או ההורים). אני חושבת שהאחריות המרכזית כאן צריכה להיות של ההורים- ושאת התהליך הטיפולי צריכה להוביל המשפחה- תוך שיתופך ועדכונך, כדי שתוכלי להגיב בהתאם, להבין את הילדה וכו´. מגיעותם אלי לא פעם גננות או סטודנטיות שלי לשעבר ומתיעצות לגבי ילד זה או אחר- ואני יודעת שהעניין בנפשן. יחד עם זאת- לעיתים המסירות שלהן פוטרת (באופן בלתי מודע) את ההורים (גם המסורים ביותר) מהצורך להתמודד ולהתלבט. אני מציעה לך להמתין עוד קצת- ואם הילדה ממשיכה באותו דפוס ומבטאת , לדעתך, מצוקה- יעצי להורים לפנות ליועץ טוב ומנוסה, שמומחה בגילאים האלה. אגב- פחדים ממכשפות וכו´- אינם רלבנטיים לגיל שנה פלוס. אני משערת שאין כאן פוביה או פחד ממוקד- אלא חרדה עמומה. על פי מה שכתבת לא ברור לי לגמרי אם הילדה באמת המצוקה- או שכרגע היא מעדיפה סביבה בטוחה מבחינתה, בתוך הבית אני הייתי גם בודקת את המסרים הסמויים שמעבירה לה הסביבה (בבית, בעיקר) לגבי החרדות מן החוץ שקשורות למצב הבטחוני, פיגועים וכו´. אני משוכנעת שאף אחד לא "הסביר" לה הסברים קוגניטיביים- אבל המסר הסמו הוא הרי העיקר לעיתים . את כל אלה צריכה לברר המשפחה עם עצמה (בכוחות עצמה או בליווי מקצועי) - ולשתף אותך במה שרלבנטי לילדה. שיהיה לכולכם בהצלחה, דרורית אמיתי-דרור, יועצת להורים ולאנשי מקצוע- מומחית לגיל הרך. ,הס
 

דליה.ד

New member
דרורית, העצות שלך

כשמן המור...
, פשוטות, אמיתיות, מבינות, תומכות. כמה אני מבינה את המקום הזה ,בו אנו המחנכות לוקחות באופן טבעי קצת חלק הורי, הולכות הלאה עם האחריות שלנו... אני מסכימה שצריך לדבר עם ההורים ולשמור ערוציתקשורת פתוחים איתם. עם הקטנה הייתי מסתפקת בשמירה על סדר יום קבוע, על חיבוקים ואהבה רבים. לתת לה תשומת לב מעט יותר מכרגיל ולנסוך בה תחושת בטחון שהיא לא נעזבת לבדה בעולם הגדול ןהמפחיד הזה... ולהורים היתי ממליצה על עיסויים לילדה, אין כמו מגע אוהב והמסר שעיסוי "עמוק" מעביר לילד רך! אני יכולה לשתף אתכם בחוויה מאוד ייחודית בתחום הזה: לפני שנתיים אימצתי ילדה בגיל שנתיים. הילדה הגיעה אלינו לא מדברת ובטראומה עמוקה. הדרך שלי היתה לעסות אותה 3 פעמים ביום, עיסוי אוהב ומרגיע כשאני שרה לה חרישית ואומרת לה שאני אוהבת אותה ושהיא הילדה שלי... היא היתה בוכה בזמן העיסוי מתהומות העצב והיגון הנוראים ביותר... עד שאני ,בעלי ובני המשפחה היינו בוכים בעצמינו! זו היתה דרך טובה לפרוק את כל הרע והנורא, המפחיד והמאיים. לנקות את הגוף והנפש ולפנות לעתיד קצת יותר מאיר. היום בתי בת 4, ילדה צחקנית וחייכנית, מוקפת משפחה גדולה. מתפקדת יפה בגנון, מתפתחת ולומדת כל יום עוד ועוד דברים חדשים... דליה.
 
חנה, כך בדיוק היה עם איתמר שלנו

ובאותו שלב בדיוק. אין צורך לדואג, זה יחלוף. לדעתי אין לעשות מכך סיפור ועליך ועל ההורים לגלות סבלנות ואורך רוח. מצב רגוע שלכם ישדר ביטחון לילדה. אולי צריך להרגיע יותר, ללטף, לשים לב במיוחד כאשר הילדה מגלה סימני פחד - אך לא לדאוג הכל יחלוף בשלום. דוד הסבא של איתמר ועידו הקטנטנים
 
לדרורית ולדוד....../images/Emo51.gif

קודם כל התגובות שלכם היו חמות ומעודדות ותודה לכם על כך.ברור לי שההורים האחראים הראשונים לבירטר המצב ולטיפול בו,בכל מקרה המעמד שלי בגן הוא רק של סיעת אבל אני מאוד שמחה שיש לי את הפורום הזה שבו אני יכולה ללמוד מניסיונם של אחרים,בכל מיקרה אני אכן שותפה לדעתכם שמדובר במשהו תקופתי,חרדה עמומה כרמו שכתבת דרורה שיעבור.היום דרך אגב הסכימה נוני לצאת לחצר והשתלבה בהדרגה במישחק,רק לקראת שעת הצהרים היא חזרה שוב לאותו דפוס התנהגות,בכי חזק,ררצתה רק על הידים,הביעה געגועים לאמא ואבא,אבל היא אכלה טוה ונרדמה טוב ואני חושבת שזה משבר שיחלוף. שלכם חנה גונן
 
למעלה