אני בלעדיה

[MeWithoutU]

אני בלעדיה

את היום הולדת 7 שלי חגגתי בלי אמא...3 שבועות אחרי שהיא נפטרה. "חגגתי"...עם עצמי - כולם עוד בשוק מנסים להיות חזקים ליד הילדה הקטנה שמלאו לה רק 7...וחברים לא היו לי...רק עליתי לארץ. בימי הולדת הבאים חגגתי עם חברים ומשפחה...אבל זה כבר לא היה אותו דבר. ביום הראשון שלי בחטיבה בכיתה ז...אמא לא הייתה שם איתי... גם לא ביום הראשון שקיבלתי מחזור...שלצערי זה היה בבוקר הראשון של כיתה ז. גם ביום האם היא לא הייתה (ומי לעזאזל המציא את היום המדכא הזה???) גם לא בפעם הראשונה שהיתאהבתי... ואת הערכת איפור הראשונה קיבלתי מחברה ליום הולדת. את החזיה הראשונה קניתי עם דודה שלי... פעם ראשונה שהיתנשקתי...לא יכלתי לספר לאמא...הרגשתי בעננים ולא היה לי את מי לשתף גם לא כשהיה לי חבר... וגם לא בפעם הראשונה ששכבתי. כשרציתי לדבר על עניני בנות...לא היה לי עם מי... כשהיתי זקוקה לעצה...לא היה לי ממי לקבל עצה. גם כשהתחלתי את העבודה הראשונה שלי היא הייתה לי חסרה... גם בתחילת התיכון היא לא הייתה...כמובן שגם לא בסוף התיכון... שקיבלתי רישיון היא לא הייתה לצידי...אמרו לי שהיא הייתה נהגת מעולה...חבל שהיא לא יכלה להיות המלווה שלי. וככל פעם ששמחתי או כאבתי היא לא הייתה שם. כשהייתי בולמית...היא לא הייתה שם לעזור... גם לא כשניסיתי להיתאבד...וגם לא שהייתי מאושפזת... כשהייתי חולה...היא לא הייתה שם להכין לי כוס תה... וכשבכיתי היא לא הייתה שם לעודד... וכשרציתי חיבוק...היא לא הייתה שם לחבק וכשרצית להראות אהבה...לא היה לי למי...כי היא מזמן כבר הלכה... כל כך הרבה רגעים שרציתי לחלוק עם אמא...והיא לא הייתה... כך כך הרבה רגעים שאני ארצה אותה לצידי...והיא פשוט לא תיהיה... היא הלכה... לעולמים! ועכשיו רק נותר לי לקבל את זה... זאת המציאות! אני צריכה לצאת כבר מהעולם הפנטזיות שלי... היא פשוט לא פה כמעט 12 שנים חלפו...והזמן הוא לא התרופה...כי הגעגועים לא מפסיקים לעולם... והכאב הוא אותו כאב שהיה אז...באותו יום שאיבדתי את אמא... ואני עכשיו בלעדיה!...ותמיד אהיה בלעדיה...

 

[אשבל1]

../images/Emo24.gif

כל כך מזדהה איתך, כל כך כואב...., ונכון, ממשיכים לחיות עם זה, ואת תראי, יהיו לך יחד עם הכאב והעצב, חיים שמחים, עם בן זוגך האוהב, עם אביך הדואג, ובעתיד ילדים ימלאו אותך בשימחה ואהבה שיש לך הרבה מקום לקבל, וכל כך הרבה לתת...

 

[אשבל1]

../images/Emo201.gif

 

[כנרת יפה שלי]

../images/Emo140.gifאנחנו בונות את הכוח שלנו מבפנים, לבד!

כן ,מילדות בלי אמא. אבל עם רצון לחיות, להיות חזקה. זה הולך לאט לאט, אבל מנצחים בהצלחה!

 

[לייזה היחידה]

../images/Emo201.gif

אלף חיבוקים..... ליזה

 

[MeWithoutU]

אני רוצה תינוק../images/Emo4.gif

תודה לבנות שהגיבו לי(= ועכשיו לעוד נושא... כבר כתבתי על זה פעם. פתאום יש לי חשק לכתוב שוב על הנושא. באתי לכתוב הודעה על זה בבוקר...אבל כשהסתכלתי בשעון ראיתי שאני צריכה לצאת כבר למעון עכשיו חזרתי. אני רוצה ילד!!! יש לפחות 10 בנות שאני מכירה בסביבות הגיל שלי עם ילד. וכן...אני לא דפוקה...מצד אחד אני רואה את חברה הכי טובה שלי - בת 20 נשואה עם ילד בן שנתיים...וקשה להם לא סיימו לילמוד...צריכים לקרוע את התחת בשביל כסף...ורבים הרבה...ואני חושבת לעצמי שאני לא רוצה להגיע למצב כזה אבל מצד שני...אני כנראה מקנאה...וכן רוצה ילד - בגיל מוקדם! כי נכון יש אנשים שמעדיפים ילד בסביבות גיל 30... אני רוצה ילד בגיל 20. (אני עוד חודש אהיה בת 19)...כן חלק יגידו צעירה...אבל מה זה צעירה?ממתי הגיל קובע כמה אני מוכנה???אנ מכירה נשים בגיל 30 עם ילד ולא יכולות להיסתדר...ולהיפך מכירה בנות בגיל 20 עם ילד ומסתדרות מצוין. אני לא יודעת מאיפה זה בא לי...אולי בגלל שלי חסרה דמות אימהית - הייתי רוצה להיות אמא... אולי בגלל שההורים שלי התחתנו בגיל 21...ואמא נכנסה להריון - היו לה ולתנוק סיבוכים והוא נפטר כשעוד היה בבטן - חודש 6-7. אבל אם לא היו לא סיבוכים יכל להיות לה ילד בגיל 22. ואולי זה בגלל שאבא תמיד מדבר איתי על זה שמתישהו הוא כבר לא יהיה (אבא שלי כבר לא צעיר - אומנם מרגיש צעיר ונראה צעיר - אבל עדין הוא בן 62)...ואני מאוד רוצה שאבא שלי יהיה איתי כשהיו לי ילדים ויראה אותם גדלים - שזה ממש מלחיץ אותי לחשוב שאולי הוא לא יהיה שם... דיברתי עם החבר על הנושא...הוא בכלל בקטע שלו...אצלו זה נורמלי להיתחתן רק בסביבות גיל 25 (נו כי ככה בני דודים שלו עשו) - אני לעומת זאת מעדיפה כמה שיותר מוקדם. אם זה היה תלוי בי - הייתי רוצה כבר ילד. אבל מה עושים כשהחבר לא רוצה?מצד אחד אני מבינה אותו...הבחור בצבא...אין כסף...והוא רוצה עתיד מצוין בשביל הילדים שלו...אבל מי אמר שבגיל 25 הוא כן יהיה מסוגל לספק להם הכול? חוץ מזה אמא שלו הרבה יותר מעירה מאבא שלי - ככה ששום דבר לא לחוץ לו!!!והוא לא מסוגל להבין את הצעד שלי! אני ממש ממש קרועה בינו לבין הרצון שלי להתחתן ולהביא ילד... אמרתי לו שאני לא מתכוונת לחכות לו הרבה שנים...שאנחנו צריכים להיתפשר... אבל מה אם הוא לא ירצה להיתפשר???... אני רוצה ילד!!!וכמה שיותר מוקדם...אבל...עדין אני רואה אותו בתור אבא לילד שלי... אוף!אנחנו 5 שנים ביחד...מה אני אמור לעשות?לחכות עוד 5 שנים רק בשביל שיציע נישואים??? לא יודעת מה לעשות...אני קרועה בין שני הצדדים...()= סתם היה לי צורך לשפוך... שוב... את הרצונות שלי...

 

[אשבל1]

היי

תראי איך את מנצלת את התקופה האחרונה לטובה, לומדת, מתנסה בעבודה מעשית, מחפשת עבודה, במקביל החבר שלך יסיים שרות צבאי, יוכל להחליט בלי לחצים מה הוא עושה, ואז, צעירים, יפים ומסודרים תוכלו לפתוח בחיים משותפים ומוצלחים, לכן תהני מהתקופה הזו, וההמשך יגיע.....