אני בהלם

[תמי ס]

אני בהלם../images/Emo70.gif

שכבתי במיטה, ניסיתי להירדם, ותוך כדי צפו ועלו בי הרהורים על האבדנים שעברתי. ולפתע קפאתי, מה התאריך היום? עברו כמעט שבועיים מיום השנה השלישי של הלידה השקטה (האבדן השני), והיום הזה עבר לי סתם כך... אפילו לא חשבתי על זה, איך זה יכול להיות? ניסיתי להציץ בהודעותיי בפורומים באותו יום, ו...כלום, אפילו לא צל צילו של זיכרון או איזכור, ואפילו הודעה קצת מבודחת מאותו יום, הייתכן? הרי זה לא ששכחתי, הרי זה לא משהו שלא מלווה את כל הוויתי בכל יום ויום, אז איך לעזאזל פסחתי על התאריך? לפני שלושה חודשים, כשהיה יום השנה לאבדן הרביעי שלי, זכרתי אותו בכאב כל אותו יום (למרות שלא כתבתי על כך) אבל הייתי מודעת לגמרי, אבל לא כתבתי כלום כי לא רציתי לערבב את העצב עם השמחה על כך שיש לי יהלי בת שמונה ימים לצידי. ועכשיו? כלום? שבועיים עברו ורק היום נזכרתי? האם הטוב שאופף אותי עכשיו גורם לרע להיעלם? להישכח? אני לא אשכח, יודעת שלעולם לא אשכח, אבל מסתבר כמו שתמיד אמרתי ש: לחיים יש כח משל עצמם והם סוחפים אותנו. לא יודעת למה אני כותבת את כל זה עכשיו, סתם רוצה לשתף כנראה אתכן חברותיי בתובנה המוזרה הזו. חוזרת למיטה לנסות לישון. לילה טוב.

 

[גילי של עמי]

../images/Emo140.gifרק רציתי לשלוח לך ../images/Emo24.gifים!!!

ושאני אוהבת אותך המון!!!

כל כך שמחה שיהלי איתך, ומביאה לך כל כך הרבה נחת ואושר, מגיע לך יקירתי. אובדן לא נשכח אף פעם.. הוא איתך לנצח... גם אם לא זכרת את היום המדוייק שהוא ארע... יום נפלא גילי

 

[תמי ס]

גילי יקירתי, טוב לראותך גם כאן

אוהבת המוןהמון חזרה. תודה שבאת.

 

[בנצ100]

הכוח של החיים

כן, זה נכון. וגם אצלי. מאז האובדן, ימי שישי היו ימים קשים. הדלקנו נר, ביקרנו בעץ, ושעות אחר הצהריים היו הרבה פעמים שעות של בכי. עכשיו ימי שישי הם הימים של הבריכה, וביקורים אצל ההורים, ופתאום, הם כבר לא ימים קשים. אפילו נחמדים. ולא, זה לא אומר שהכאב נעלם. הוא משתנה, כי החיים ממשיכים למרות הכל, ותינוק או תינוקת הם עולם ומלואו שמנתק אותנו קצת מהעבר הזה שאנחנו מסרבות לשחרר. יש כל כך הרבה תאריכים. ואצלך - במיוחד... אבל הכאב לא קשור דווקא לתאריכים. זה שביום הספציפי ההוא לא הרגשת כאב, לא אומר שאת כבר לא זוכרת. זה אומר - שסדרי העדיפויות שלך היום אחרים, והם יותר קשורים לחיים מאשר למוות. וזה בריא, וזה טוב. אל תבהלי מזה...

 

[תמי ס]

בנצי, אני לא נבהלת

פשוט היה לי כל כך מוזר, דווקא את הלידה ההיא, האבדן שהיה בחודש השביעי, דווקא אותו לשכוח, מוזר. אבל ברור שאי אפשר להתאבל על כל התאריכים, הרי אם כך לא ישארו לי ימים שמחים בלוח השנה

 

[פלגיה]

../images/Emo24.gif

זה לא עצוב, זה טוב. החיים ממשיכים לזרום. זה לא שלא כואב - זה שיש דברים אחרים וטובים יותר. שום דבר לא נעלם, אבל כבר לא חייבים להתמקד ביום מסויים ובתאריך מסויים. זה קיים וילווה עד אינסוף - אבל עמום יותר. בעיני זה סימן טוב. תמשיכו הלאה.

 

[תמי ס]

פלגיה

כן, החיים ממשיכים לזרום. הגענו למנוחה ולנחלה למרות הכאב. ממשיכים במרץ.

 

[אמא של פילפילון]

בסופו של דבר, זה הלם חיובי

למרות שמבינה מאוד את הצביטה בלב, כאילו את "בוגדת" בזכרה. את לא. את חיה, את זוכרת כל יום והנה הגיע הנס ויום הזכרון מעט פחות טעון. לפחות אצלי (אם זה מעודד אותך) יכולה לשתף ולספר ששנה הבאה כן תזכרי. יש משהו באינטנסיביות של השנה הראשונה שכמעט לא מאפשר לזכור (אישית, פשוט לא ידעתי מה התאריך...החיים הפכו לעיסת זמן דחוס ומאוד ביתי, בלי הרבה "עוגנים" חיצוניים שמחיביים הצצה בלוח השנה).

גדול

 

[תמי ס]

פילפיל

כנראה שאכן גם האינטנסיביות של החיים כרגע לא מאפשרת לי לזכור. ידיים מלאות ביהלי המתוקה, האחים הגדולים שלה שבחופש וזקוקים גם הם לאמא, ילדת סנדוויץ שמתחילה להראות קצת סימני קנאה, לא קל, אבל צרות טובות...

 

[מישל נורית והדבש]

אני חושבת שהחמודית הזו מעסיקה אותך

כל כך, את מלאה בה , עסוקה באושר הזה שלו ייחלת כל כך הרבה זמן, אז קדימה תני רקדיט לעצמך, בין כל אותם אבדנים {והיו הרבה} מותר לך לשכוח, יש לך אישור ממני. אוהבת אותך המון וגם את הקראוסון המקסימה. אני אנסה לשלוח תמונה של נועיתית שלנו שתראי כמה היא מתוקה

 

[תמי ס]

נוריתוש

נותנת לעצמי קרדיט, בטח שנותנת, סתם היה לי מוזר. מחכה לתמונות של נועיתית.

 

[רוח על המים]

איכשהו זה טבעי

שזה יקרה כמו שאמרו לך לחיים יש כח משלהם, האמת באופן מסויים זה טוב לשמוע את זה, לשמוע שהחיים והטוב ממלאים אותך כל כך.

את לעולם לא תשכחי, אבל כנראה שזה קצת יתפוגג ויתערפל בהימצאותה של יהלי איתכם.

 

[תמי ס]

רוח

מתפוגג ומתערפל ופתאום חוזר וצובט. כנראה שכך זה יהיה מעכשיו. לפחות עכשיו כשמגיע הדכדוך אני יכולה לגשת ליהלי ולנשום עמוק עמוק את הריח המתוק מלוא ריאותיי... אחחחח, אין כמו הריח הזה.

 

[נוריה]

תמי, אני ממש מזדהה

אני חושבת שכשנתיים לאחר האובדן שלנו, כשכבר החזקנו את טל בידינו, מצאתי את עצמי מנסה להזכר בתאריך של האובדן - כאילו זה איזה תאריך נשכח מלפני מיליון שנה. נכנסתי לאטרף, חיפשתי יומנים משנים קודמות כדי לדעת בדיוק את התאריך הלועזי והעברי ומצאתי את עצמי במשך כמה דקות משננת את התאריך כדי שזה לא יקרה שוב... אני חושבת שככה זה כשידינו מלאות כל טוב, אין זמן לחשוב על הדברים שקרו ולא שזה טוב. ברור שגם כשב"ה זכינו ללידות טובות, צריך לזכור את העבר אולם אני חושבת שזהו הטבע ויש בזה משהו טוב קצת - גורם לנו להתרכז בהווה ובעתיד. לפעמים יש לי רגשות אשמה על כך שאני מאפשרת לטוב שבחיי להשתלט אבל עמי אומר לי (והוא צודק) "מה, עדיף לך לתת לאובדן להשתלט?". וזה נכון. אני שמחה ומודה על כך שיש לי מספיק טוב (תודה לאל

) כדי שיתמלאו חיי אבל מנסה לתת מקום קטן ומשמעותי גם לעצב ולאובדן.

 

[תמי ס]

נוריה

ברור שצריך לזכור את העבר (ואיך אפשר אחרת?) אין לי רגשות אשמחה על כך שהטוב משתלט, להיפך, אני שמחה על כך, הרווחתי את הטוב הזה ביושר (כמו כולנו כאן). הלוואי שחיי כולנו וחיי כל היקרים לנו יהיו רק מלאים בכל הטוב הזה. (והמקום הקטן <או הלא כל כך קטן> של האבדן יהיה קיים תמיד אם כי קצת פחות כואב). מומולדת שמח.