אני בבעיה ובחרדות
אני בזוגיות 3 שנים מתוכם אני גרה עם בן זוגי שנה. יש לנו זוגיות מורכבת: בני גר איתנו ולו יש 2 בנות גדולות מנשואים קודמים שבאות לבקר לפעמים. הנקודה היא שביחסים שלנו כשיש מריבה אני ממהרת לפתוח בשיחה להסתכל לעומק באיך אני תרמתי למצב וכל זאת תוך כדי התרפסות שיהיה שם איתי בשיחה ובקשות סליחה מהלב. הוא לא לוקח אחריות בכלל. לפני כן חשוב לציין שאנחנו רבים המון, כל אחד מאיתנו הגיע למערכת היחסים הזאת עם המון צרכים לא ממומשים, עם ציפיות לא הגיוניות שבן/ת הזוג יתפקדו כהורים כל יכולים. אני הולכת לטיפול כבר המון זמן ובתהליך מאוד איטי אני מנסה לעשות שינויי בתפיסה שלי, אבל בן זוגי לא מוכן בכלל לשמוע על טיפול, הוא אומר שבכלל כל הדיבורים הפסיכולוגיים הללו מעוררים בו קבס וכל מה שהוא בעצם רוצה זה שאתפקד מצויין בשבילו וגם בשבילי. אם אני מנסה להגיד מהו על האופן שבו הוא מתפקד הוא מיד "מוריד את התריס" מסתגר ואומר שאני לועגת, פוגעת. ברגעים של חסד אפשר מאוד להרגיש שהאדם נמצא בדיכאון קיומי אבל יחד עם זאת גישתו לחיים היא גישה של לקבל את מה שיש ולא להתאמץ ולצמוח. אם כי באם הוא ישאל אם הוא אדם צומח הוא כמובן יגיד שכן אבל הדבר מתבטא בעיקר בהמון דיבורים על עצמו ופחות במעשים. על כל פנים, לפעמים אני לא מתפקדת וקשה לי ואז הוא איננו, הוא פשוט הולך ואומר שאין לו כוח להיות שם בשבילי. השנה עברתי שני ניתוחים, אחד בצוואר הרחם והשני בשד, ובשניהם הייתי צריכה להתמודד עם פחדים ועובדות שהוא לא יהיה שם בשבילי בגלל נסיעות דחופות ופתאומיות שצצו דווקא אז. אח"כ הוא הודה שקשה לו להיות איתי כשאני במצב הזה. אני חייבת להודות שגם הוא מרגיש שאני לא ממש שם בשבילו, למשל,לא שואלת את השאלות הנכונות בזמן הנכון וכד'. אנחנו לא מדברים כבר כמעט שבוע נכון להיום. הוא בקושי מתייחס לבן שלי ונעלם לשעות ארוכות מהבית. כל פעם שהוא נעלם אני בחרדות הסטריות, כולי מכווצת וקפואה והפחדים שלי הם ממש סרטי אימה שמבוססים בעיקר על מוח קודח ולא על מציאות כמו למשל שהוא יבוא למיטתנו ויפגע בי. ולמרות שאני חווה פחדים וחרדות שאני יודעת שמגיעים מקושי עצום בלהיות לבד אני לא מוכנה להמשיך ולהתרפס בפניו, להמשיך עם העוול הזה לכולנו שיחשוב שאם אני זאת שמתחילה בתהליך השולם אז סביר שאני זאת שבאמת אשמה. כך הרי בחיים הוא לא יבחן את מעשיו. ויחד עם זאת סביר מאוד שהזוגיות הזאת הייתה מבוססת על בלון מלא באוויר שזאת הייתה ההשתדלות שלי וכעת הכל יתפוצץ בפניי ואני אצטרך להתחיל לאסוף את הרסיסים וזה נורא מפחיד אותי. רציתי לשתף מתוך מצוקה קשה. סליחה אם יצא ארוך ומבולבל.
אני בזוגיות 3 שנים מתוכם אני גרה עם בן זוגי שנה. יש לנו זוגיות מורכבת: בני גר איתנו ולו יש 2 בנות גדולות מנשואים קודמים שבאות לבקר לפעמים. הנקודה היא שביחסים שלנו כשיש מריבה אני ממהרת לפתוח בשיחה להסתכל לעומק באיך אני תרמתי למצב וכל זאת תוך כדי התרפסות שיהיה שם איתי בשיחה ובקשות סליחה מהלב. הוא לא לוקח אחריות בכלל. לפני כן חשוב לציין שאנחנו רבים המון, כל אחד מאיתנו הגיע למערכת היחסים הזאת עם המון צרכים לא ממומשים, עם ציפיות לא הגיוניות שבן/ת הזוג יתפקדו כהורים כל יכולים. אני הולכת לטיפול כבר המון זמן ובתהליך מאוד איטי אני מנסה לעשות שינויי בתפיסה שלי, אבל בן זוגי לא מוכן בכלל לשמוע על טיפול, הוא אומר שבכלל כל הדיבורים הפסיכולוגיים הללו מעוררים בו קבס וכל מה שהוא בעצם רוצה זה שאתפקד מצויין בשבילו וגם בשבילי. אם אני מנסה להגיד מהו על האופן שבו הוא מתפקד הוא מיד "מוריד את התריס" מסתגר ואומר שאני לועגת, פוגעת. ברגעים של חסד אפשר מאוד להרגיש שהאדם נמצא בדיכאון קיומי אבל יחד עם זאת גישתו לחיים היא גישה של לקבל את מה שיש ולא להתאמץ ולצמוח. אם כי באם הוא ישאל אם הוא אדם צומח הוא כמובן יגיד שכן אבל הדבר מתבטא בעיקר בהמון דיבורים על עצמו ופחות במעשים. על כל פנים, לפעמים אני לא מתפקדת וקשה לי ואז הוא איננו, הוא פשוט הולך ואומר שאין לו כוח להיות שם בשבילי. השנה עברתי שני ניתוחים, אחד בצוואר הרחם והשני בשד, ובשניהם הייתי צריכה להתמודד עם פחדים ועובדות שהוא לא יהיה שם בשבילי בגלל נסיעות דחופות ופתאומיות שצצו דווקא אז. אח"כ הוא הודה שקשה לו להיות איתי כשאני במצב הזה. אני חייבת להודות שגם הוא מרגיש שאני לא ממש שם בשבילו, למשל,לא שואלת את השאלות הנכונות בזמן הנכון וכד'. אנחנו לא מדברים כבר כמעט שבוע נכון להיום. הוא בקושי מתייחס לבן שלי ונעלם לשעות ארוכות מהבית. כל פעם שהוא נעלם אני בחרדות הסטריות, כולי מכווצת וקפואה והפחדים שלי הם ממש סרטי אימה שמבוססים בעיקר על מוח קודח ולא על מציאות כמו למשל שהוא יבוא למיטתנו ויפגע בי. ולמרות שאני חווה פחדים וחרדות שאני יודעת שמגיעים מקושי עצום בלהיות לבד אני לא מוכנה להמשיך ולהתרפס בפניו, להמשיך עם העוול הזה לכולנו שיחשוב שאם אני זאת שמתחילה בתהליך השולם אז סביר שאני זאת שבאמת אשמה. כך הרי בחיים הוא לא יבחן את מעשיו. ויחד עם זאת סביר מאוד שהזוגיות הזאת הייתה מבוססת על בלון מלא באוויר שזאת הייתה ההשתדלות שלי וכעת הכל יתפוצץ בפניי ואני אצטרך להתחיל לאסוף את הרסיסים וזה נורא מפחיד אותי. רציתי לשתף מתוך מצוקה קשה. סליחה אם יצא ארוך ומבולבל.