אני אפס
כבר הרבה זמן אני יודע שאני לא ממש אדם מוצלח, מעולם לא היו לי הרבה חברים, על זוגיות בכלל אין על מה לדבר, אבל תמיד היו את החבר או השניים שחשבתי שאפשר לסמוך עליהם. כנראה שטעיתי. אדם בן 28, בלי חברים, גר אצל ההורים. אדם בן 28 בלי חברה. אדם בן 28 בלי תקווה. בשנים האחרונות למרות המצב תמיד סמכתי על 2 ידידות טובות, היו אותן ו2 חברים מהילדות. אלה האנשים שהיה לי איתם קשר רצוף, מעט יותר מעט פחות אבל משהו שאפשר לקרוא לו קשר. את אחת הידידות, פגשתי בלימודים, הקשר נמשך אפילו לאחר שנגמרו, השבוע התבררה לי הסיבה, היא הרגישה חייבת כי הלוויתי לה כסף, כל השנים הצטיירה חשבתי שאיכפת לה, שלפחות לה אפשר לספר מה עובר עליי, כלום, פתאום היא לא חייבת כסף, ירד לה העול, היא לא צריכה אותי יותר. הידידה השניה היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים, ב 90% מהזמן היא האדם הטוב בעולם, אבל דווקא בגלל זה ב 10% האחרים זה פוגע הרבה יותר. לא, לא חשבתי שהיא תהייה לי בת זוג, לה באמת איכפת, אבל פתאום יש רגעים כאילו אני לא קיים, כאילו איתי אפשר יהיה לסדר את העניינים אח"כ, כאילו אני לא חשוב. מחברי הילדות כבר אין לי למה לצפות, כל אחד חי את חייו, מצאו לעצמם חברות, בדרכם להתחתן ולחיים משלהם, ואיתם הקשר פשוט נעלם. אפס, אין מה לעשות, חסר חיים, חסר חברים, חסר כל. הרבה זמן הסתרתי את העיניים, ידעתי שזה אני אבל התעלמתי, עכשיו לפחות אני יודע.
כבר הרבה זמן אני יודע שאני לא ממש אדם מוצלח, מעולם לא היו לי הרבה חברים, על זוגיות בכלל אין על מה לדבר, אבל תמיד היו את החבר או השניים שחשבתי שאפשר לסמוך עליהם. כנראה שטעיתי. אדם בן 28, בלי חברים, גר אצל ההורים. אדם בן 28 בלי חברה. אדם בן 28 בלי תקווה. בשנים האחרונות למרות המצב תמיד סמכתי על 2 ידידות טובות, היו אותן ו2 חברים מהילדות. אלה האנשים שהיה לי איתם קשר רצוף, מעט יותר מעט פחות אבל משהו שאפשר לקרוא לו קשר. את אחת הידידות, פגשתי בלימודים, הקשר נמשך אפילו לאחר שנגמרו, השבוע התבררה לי הסיבה, היא הרגישה חייבת כי הלוויתי לה כסף, כל השנים הצטיירה חשבתי שאיכפת לה, שלפחות לה אפשר לספר מה עובר עליי, כלום, פתאום היא לא חייבת כסף, ירד לה העול, היא לא צריכה אותי יותר. הידידה השניה היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי בחיים, ב 90% מהזמן היא האדם הטוב בעולם, אבל דווקא בגלל זה ב 10% האחרים זה פוגע הרבה יותר. לא, לא חשבתי שהיא תהייה לי בת זוג, לה באמת איכפת, אבל פתאום יש רגעים כאילו אני לא קיים, כאילו איתי אפשר יהיה לסדר את העניינים אח"כ, כאילו אני לא חשוב. מחברי הילדות כבר אין לי למה לצפות, כל אחד חי את חייו, מצאו לעצמם חברות, בדרכם להתחתן ולחיים משלהם, ואיתם הקשר פשוט נעלם. אפס, אין מה לעשות, חסר חיים, חסר חברים, חסר כל. הרבה זמן הסתרתי את העיניים, ידעתי שזה אני אבל התעלמתי, עכשיו לפחות אני יודע.
