TheIllustrator
New member
אנחנו על המפה...
ספר צילומים חדש של מבני באוהאוס בישראל. האמן הגרמני גינתר פרג תיעד מבני באוהאוס בתל אביב ובירושלים, תצלומיו כונסו בספר חדש ויוצגו באוקטובר במוזיאון תל אביב מאת: אסתר זנדברג, הארץ. בחג השבועות של השנה שעברה, ביום חם מהרגיל לעונה, עשה גינתר פרג, צלם ואמן גרמני מוערך, מסע מזורז של כמה שעות בתל אביב. הוא תיעד בקדחתנות תזזיתית, במצלמה קטנה בעלת זום, מבחר של בנייני באוהאוס בעיר ההיסטורית, בלב תל אביב ובצפון הישן. כמה ימים קודם לכן צילם מבנים מאותה תקופה בירושלים, שבה שהה לרגל הצגת תערוכה מיצירותיו בבית האמנים (מנהלת הגלריה, רות צדקה, עמדה מאחורי הביקור). הספר Aviv - Jerusalem" "Bauhous Tel, ובו יותר מ-200 תצלומים של פרג ומאמרים קצרים בגרמנית, אנגלית ועברית, יצא בימים אלה לאור בהוצאה הגרמנית Hatje Cantz. תערוכת התצלומים הוצגה בפברואר במוזיאון שילר בוויימאר שבגרמניה - העיר שבה נוסד בית הספר באוהאוס ב-1919 - והיא אמורה לנדוד משם לברלין. באוקטובר תוצג גם במוזיאון תל אביב לאמנות. מבקרים ותיקים במוזיאון תל אביב ייזכרו בלי ספק בתערוכה "עיר לבנה", שהוצגה בו ב-1984 (אוצר: הד"ר מיכאל לוין) ועוררה את הגל הראשון של ההתעניינות הציבורית באדריכלות הסגנון הבינלאומי (הבאוהאוס) בתל אביב, בירושלים ובחיפה. התערוכה חשפה אז לראשונה לעיני רבים את מה שהיה מונח מתחת לאף, אך נעלם מהעין, הוזנח ונשכח. בתצלומיו של פרג נחנק מיתוס "העיר הלבנה", אולי מחוסר אוויר לנשימה ואולי מחום של 40 מעלות ביום הצילום. תצלומיו דחוסים ועמוסים. בנייני הבאוהאוס דחוקים בהם בין תוספות בנייה, אנטנות, מזגנים, שלטים, חוטי חשמל ובנייה חדשה. בלי עדשה מתקנת נראים בנייני הבאוהאוס הנערצים כנוטים על צדם, עקמומיים ונלעגים מעט. בתוך הכאוס העירוני שתולים בנייני הבאוהאוס - הפעם משומרים ומשוחזרים - ונוכחותם "יוצרת רושם של עולם מרוקן ונטול מובן", כפי שכותב בספר מבקר האמנות רודולף שמיץ. "האוטופיה, שיושמה בתל אביב במובן של נוף מודרני, שקעה עם הזמן בתהום הנשייה ונתפשה כגורם מטריד", כתב שמיץ במאמרו. פרג תיעד את ההטרדה בחטטנות כפייתית. קוצר רוח איפיין את מסע הצילום של פרג בישראל, כפי שמספר אריה סבינסקי, בעל בית דפוס בדרום תל אביב, שהדריך אותו במסע הצילום בעיר. סבינסקי, חובב מושבע של אדריכלות הבאוהאוס, אומר כי לכל אתר הקדיש פרג דקות ספורות בלבד. עם צוות קטן של מלווים נסע פרג ברחובות תל אביב, ביקש לעצור בכתובת המבוקשת, הקיף את הבניין או הציץ לתוכו, צילם וחזר למכונית הממוזגת. "גישתו של פרג עלולה להיתפש, בעיני סבינסקי, כמנוכרת ובלתי אמנותית בעליל", כותב שמיץ, שהתלווה למסע, "מאחר שפרג עסק בתיעוד רשימות מצאי של מסות, בתפישת הצפיפות הנוראה ובאוסף של צורות שנבחנו בקדחתנות". אבל סבינסקי, שהוזמן לפתיחת התערוכה בוויימאר, התפעל מהתצלומים, ולו משום שהיו בשבילו הזדמנות נוספת להפיץ את האדריכלות שהוא כה אוהב לפני עוד קהל משתאה. בשנים האחרונות מעוררת אדריכלות הבאוהאוס בישראל עניין רב בחו"ל, ובעיקר בגרמניה, אולי כחלק מהפרויקט הגדול של חרטה ומירוק המצפון על פשעי העבר. באחרונה נשמעים קולות שמצרים גם על ההפסד הגדול של גרמניה באובדן יהודיה, לרבות מאות אדריכלים שניספו, גורשו או נמלטו ממנה והתפזרו ברחבי העולם. החלל לא התמלא מאז והאדריכלות בגרמניה לא חזרה למעמדה שלפני המלחמה. ובישראל מוצאים את ימי הזוהר האבודים. "דור ענק של אדריכלים התכנס בתל אביב ובירושלים", כותב הרמן בייל בהקדמה לספרו של פרג, "אך לאמיתו של דבר, הוא גורש לשם, ולא פחות מכך נקרא לבוא לשם, לא על ידי מלך, אלא על ידי בני אדם, כדי לבנות להם את בתיהם וכדי לחבר את המוסיקה של הערים האלה באמצעות אבנים". פרג, יליד 1952, הוא אחד האמנים המצליחים בדור הביניים בגרמניה. הוא למד אמנות במינכן והציג תערוכות יחיד במוזיאון לאמנות מודרנית בפאריס, בסטדליק באמסטרדם ובמוזיאון לאמנות בת זמננו במינשנגלדבאך. בתערוכתו בבית האמנים בירושלים הציג, בין השאר, תשעה תצלומי ענק של אדריכלות מודרנית בטורקיה, ובהם מבנים שתיכננו אדריכלים ממרכז אירופה בשנות ה-30, כמו בניין של האדריכל ברונו טאוט באיסטנבול. תצלומיו של פרג בתל אביב אינם מושתתים על מחקר אדריכלי היסטורי מעמיק (וכך גם המאמרים השטחיים למדי שבספר). ההיגיון שמאחורי בחירת אתרי הצילום הוא מקרי, גיאוגרפי, ובעיקר חווייתי, כפי שמציין רודולף שמיץ: "מדובר במיפוי של קווי הדמיון, שנועדו לחוש מחדש את הגעגוע ואת העצמאות של מי שמבקר במקום ומשוכנע שהמקום המתין לבואו". על רצף התיעוד הקאנוני של הבאוהאוס בישראל, נדמה שהפרויקט של פרג הוא ה"אותנטי" והמתסכל ביותר. בתצלומים של מבנים ששופצו והוחזרו לכאורה במכונת הזמן לנקודת ההתחלה, האוטופיה הלבנה מוצגת כפוחלץ יפהפה של חיית בר שנכחדה. השאלה אם היה לה סיכוי מלכתחילה עולה ומטרידה. המבנים, כותב שמיץ, "מגלמים מורשת ארכיטקטונית מהעבר, צורות חזוניות הבאות להטריד את ההווה ולגרום לו נקיפות מצפון".
ספר צילומים חדש של מבני באוהאוס בישראל. האמן הגרמני גינתר פרג תיעד מבני באוהאוס בתל אביב ובירושלים, תצלומיו כונסו בספר חדש ויוצגו באוקטובר במוזיאון תל אביב מאת: אסתר זנדברג, הארץ. בחג השבועות של השנה שעברה, ביום חם מהרגיל לעונה, עשה גינתר פרג, צלם ואמן גרמני מוערך, מסע מזורז של כמה שעות בתל אביב. הוא תיעד בקדחתנות תזזיתית, במצלמה קטנה בעלת זום, מבחר של בנייני באוהאוס בעיר ההיסטורית, בלב תל אביב ובצפון הישן. כמה ימים קודם לכן צילם מבנים מאותה תקופה בירושלים, שבה שהה לרגל הצגת תערוכה מיצירותיו בבית האמנים (מנהלת הגלריה, רות צדקה, עמדה מאחורי הביקור). הספר Aviv - Jerusalem" "Bauhous Tel, ובו יותר מ-200 תצלומים של פרג ומאמרים קצרים בגרמנית, אנגלית ועברית, יצא בימים אלה לאור בהוצאה הגרמנית Hatje Cantz. תערוכת התצלומים הוצגה בפברואר במוזיאון שילר בוויימאר שבגרמניה - העיר שבה נוסד בית הספר באוהאוס ב-1919 - והיא אמורה לנדוד משם לברלין. באוקטובר תוצג גם במוזיאון תל אביב לאמנות. מבקרים ותיקים במוזיאון תל אביב ייזכרו בלי ספק בתערוכה "עיר לבנה", שהוצגה בו ב-1984 (אוצר: הד"ר מיכאל לוין) ועוררה את הגל הראשון של ההתעניינות הציבורית באדריכלות הסגנון הבינלאומי (הבאוהאוס) בתל אביב, בירושלים ובחיפה. התערוכה חשפה אז לראשונה לעיני רבים את מה שהיה מונח מתחת לאף, אך נעלם מהעין, הוזנח ונשכח. בתצלומיו של פרג נחנק מיתוס "העיר הלבנה", אולי מחוסר אוויר לנשימה ואולי מחום של 40 מעלות ביום הצילום. תצלומיו דחוסים ועמוסים. בנייני הבאוהאוס דחוקים בהם בין תוספות בנייה, אנטנות, מזגנים, שלטים, חוטי חשמל ובנייה חדשה. בלי עדשה מתקנת נראים בנייני הבאוהאוס הנערצים כנוטים על צדם, עקמומיים ונלעגים מעט. בתוך הכאוס העירוני שתולים בנייני הבאוהאוס - הפעם משומרים ומשוחזרים - ונוכחותם "יוצרת רושם של עולם מרוקן ונטול מובן", כפי שכותב בספר מבקר האמנות רודולף שמיץ. "האוטופיה, שיושמה בתל אביב במובן של נוף מודרני, שקעה עם הזמן בתהום הנשייה ונתפשה כגורם מטריד", כתב שמיץ במאמרו. פרג תיעד את ההטרדה בחטטנות כפייתית. קוצר רוח איפיין את מסע הצילום של פרג בישראל, כפי שמספר אריה סבינסקי, בעל בית דפוס בדרום תל אביב, שהדריך אותו במסע הצילום בעיר. סבינסקי, חובב מושבע של אדריכלות הבאוהאוס, אומר כי לכל אתר הקדיש פרג דקות ספורות בלבד. עם צוות קטן של מלווים נסע פרג ברחובות תל אביב, ביקש לעצור בכתובת המבוקשת, הקיף את הבניין או הציץ לתוכו, צילם וחזר למכונית הממוזגת. "גישתו של פרג עלולה להיתפש, בעיני סבינסקי, כמנוכרת ובלתי אמנותית בעליל", כותב שמיץ, שהתלווה למסע, "מאחר שפרג עסק בתיעוד רשימות מצאי של מסות, בתפישת הצפיפות הנוראה ובאוסף של צורות שנבחנו בקדחתנות". אבל סבינסקי, שהוזמן לפתיחת התערוכה בוויימאר, התפעל מהתצלומים, ולו משום שהיו בשבילו הזדמנות נוספת להפיץ את האדריכלות שהוא כה אוהב לפני עוד קהל משתאה. בשנים האחרונות מעוררת אדריכלות הבאוהאוס בישראל עניין רב בחו"ל, ובעיקר בגרמניה, אולי כחלק מהפרויקט הגדול של חרטה ומירוק המצפון על פשעי העבר. באחרונה נשמעים קולות שמצרים גם על ההפסד הגדול של גרמניה באובדן יהודיה, לרבות מאות אדריכלים שניספו, גורשו או נמלטו ממנה והתפזרו ברחבי העולם. החלל לא התמלא מאז והאדריכלות בגרמניה לא חזרה למעמדה שלפני המלחמה. ובישראל מוצאים את ימי הזוהר האבודים. "דור ענק של אדריכלים התכנס בתל אביב ובירושלים", כותב הרמן בייל בהקדמה לספרו של פרג, "אך לאמיתו של דבר, הוא גורש לשם, ולא פחות מכך נקרא לבוא לשם, לא על ידי מלך, אלא על ידי בני אדם, כדי לבנות להם את בתיהם וכדי לחבר את המוסיקה של הערים האלה באמצעות אבנים". פרג, יליד 1952, הוא אחד האמנים המצליחים בדור הביניים בגרמניה. הוא למד אמנות במינכן והציג תערוכות יחיד במוזיאון לאמנות מודרנית בפאריס, בסטדליק באמסטרדם ובמוזיאון לאמנות בת זמננו במינשנגלדבאך. בתערוכתו בבית האמנים בירושלים הציג, בין השאר, תשעה תצלומי ענק של אדריכלות מודרנית בטורקיה, ובהם מבנים שתיכננו אדריכלים ממרכז אירופה בשנות ה-30, כמו בניין של האדריכל ברונו טאוט באיסטנבול. תצלומיו של פרג בתל אביב אינם מושתתים על מחקר אדריכלי היסטורי מעמיק (וכך גם המאמרים השטחיים למדי שבספר). ההיגיון שמאחורי בחירת אתרי הצילום הוא מקרי, גיאוגרפי, ובעיקר חווייתי, כפי שמציין רודולף שמיץ: "מדובר במיפוי של קווי הדמיון, שנועדו לחוש מחדש את הגעגוע ואת העצמאות של מי שמבקר במקום ומשוכנע שהמקום המתין לבואו". על רצף התיעוד הקאנוני של הבאוהאוס בישראל, נדמה שהפרויקט של פרג הוא ה"אותנטי" והמתסכל ביותר. בתצלומים של מבנים ששופצו והוחזרו לכאורה במכונת הזמן לנקודת ההתחלה, האוטופיה הלבנה מוצגת כפוחלץ יפהפה של חיית בר שנכחדה. השאלה אם היה לה סיכוי מלכתחילה עולה ומטרידה. המבנים, כותב שמיץ, "מגלמים מורשת ארכיטקטונית מהעבר, צורות חזוניות הבאות להטריד את ההווה ולגרום לו נקיפות מצפון".