אנחנו עדר?

אנחנו עדר?

קודם כל רבותי, ג´ק מודה לכולכם מקרב קרביו המרוטשים על עזרתכם שלא תסולה בפז..! ולעניין.. ג´ק מתגבר לו לאט לאט, ואני, יצאתי לראות סרט, כי ביום שלישי הפאבים פה סגורים. למרות שפה די אוהבים את ישראל (לא מגלה איפוא אני!..) את יום העצמאות (שלנו) לא חוגגים פה... אז הסרט היה מאוד חביב, אבל הרגשתי מן דקירה בלב, כשחשבתי על כל המסיבות בארץ ועל האנשים... למרות שאם לא היה היום יום העצמאות, בטח הייתי מאושר שבכלל יצאתי לראות סרט... אז, זהו! גם לכם זה קרה? הרגשתם שאתם מבואסים שאתם לא יוצאים, רק בגלל שאחרים יוצאים, או בגלל שקורה איזשהו אירוע היסטורי רב משמעות לעולם ולא לכם (כמו המילניום למשל)? ואיך אתם מסבירים את זה? שזה לא הצורך לצאת אלא הצורך להיות איפוא שכולם עכשיו? אנחנו עדר? ג´ק המחלים
 

מייקי69

New member
ג´ק בקופסה

יעני סודי, הא? אז תגיד איפה אתה. נשבעת לך שאם תגיד טימבקטו - אני לא אקח מטוס להפתיע אותך. ואם תגיד תיאלנד - אני גם לא ממש ארוץ ליפול עלייך לקפה. איזה בידור.... הקיצר, אני תמיד מבואסת כשכולם יוצאים ואני לא. אבל זה, למה אני קנאית. המסיבה הגדולה שם - ואני פה. איזה הפסססססד. או למה לכולם טוב ורק לי רע? משהו דבילי וילדותי, אולי. ועכשיו יותר ברצינות : אצלי זה חזק בעיקר מאז שאני עם הבן שלי. ועצמאות היה החג עם הכי הרבה חרדות. עם הכי הכי תחושה של בדידות מלשון "מבודדות". כולם חוגגים יחד - ואנחנו שנינו, הוא ואני, לבד לבד לבד. וזה לא עדר. זאת התחושה של להיות חלק מ -, לא להיות בודד, להיות שמח וצוהל כמו כולם, עם כולם. ומילה אחרונה - לא היו חגיגות גדולות כאן. לא גדולות. היו הרבה קטנות. קטנטנות. כמעט משפחתיות.
לא הפסדת!
 
המסיבה הגדולה של מלכת הכיתה-

פחדתי שלא יזמינו אותי בכלל פחדתי שאם יזמינו אותי למסיבה לא אבוא לבושה "נכון" פחדתי שאם יזמינו אותי למסיבה, אשב על קצה של כיסא ליד הקיר. פחדתי שהוא לא יראה אותי בכלל. פחדתי שאם הוא ירקוד איתי סלואו הוא ירגיש שהציצי שלי לא גדולים כמו שלה. פחדתי שהבנות ירכלו עלי. פחדתי שאני לא אהיה חלק מתוך הכלל. איזה מזל שגדלתי כבר.
 

מייקי69

New member
יאללה, יאללה, תירוץ קלוש!

אם אני אבוא.... אתה לא תדע מה לעשות איתי! חחחחחחחחחח
 
למעלה