האחים וויזלי
New member
אנחנו חיים או לא?
אפתח בסליחה ומחילה מכל התגובות להודעתי הקודמת, לא הייתי מול מחשב כל השבוע, ולא יכולתי להגיב. תודה ענקית לכל המגיבים בחיבוקונים ואביגיל- אהבתי את הודעתך, אקרא אותה ביתר תשומת לב בקרוב
היום הוערתי ב11, כעסתי מאווד על אמא שלי, לא יודע יש לה משהו כזה שממש כואב לה לראות אותי ישן, רק חזרתי מטיול, עייף וחבול (חרוז תפוז) והיא לא נותנת לי את המינימום, זה די מוזר להיות עם הפרעת שינה חמורה ואף פעם לא לישון יותר מ16 שעות
בכולופן החלטתי אני ברוגז איתה, כי זו באמת חוצפה להעיר ככה בנאדם ישן, אפילו אם זה כדי "ללכת לבית העלמין". זה גם מאוד אידיוטי להיות ברוגז עם אמא כשאתה הולך להגיד שלום לאבא. עבר הרבה זמן עד שיצאנו, שניה לפני שיצאנו חיפשנו את הקדיש, גם זה משהו שצריך לקחת, בין השאר. אז צלצלנו לאח שלי, אמר משהו, רק כשהגענו לביתקברות מצאנו את זה, כל כך קיוויתי שלא נמצא, לא אוהב לקרוא קדיש יתום, מה הקטע בזה? למה בכלל אני צריך להכיר את זה? אבל אני אעשה את זה בשביל אמא שלי
זה עוד אחד מהמון הדברים שאני מוכן לעשות בשביל אמא שלי, כי זה חשוב לי והיא חשובה לי ואני לא מדבר על דברים סתומים כמו "לנקות את החדר" או " לעשות כלים" דברים שיעניקו לה "בריאות" במיידי, אלא דברים עם הרבה יותר משמעות ועיקרון. מזל שאחותי הקטנה באה (אני לא מבין מה זה הצבא הזה, כל שבוע מוציאים אותה
), היא הייתה נחוצה. עברנו שם בין המצבות. קבלנות אין מילה אחרת לתאר את זה, פשוט קבלנות, היא אומרת בחיוך "או שלום, נעים להיר. או אתה לא היית פה מקודם"
זה משום שבית הקברות האידיוט הזה לא סוגר את שעריו עבור מתים או קונה חלקות אדמה של חיים, הוא פשוט בונה על שבילים בלי שיהיה אכפת לו מאחרים, נוראי, אי אפשר לזוז שם. היא אומרת כמה המצבות עקומות ואני אומר "והנה המצבה העקומה ביותר" כשאבא שלי עומד שם, מתגלה לו, עקום מעט, נר נשמה בחור ההוא שם למעלה, הוא נקי, עם אבן עליו, אח שלו בטח ביקר אותו היום, לפנינו, ניקה והכל. <אני מתישהו צריך לספר את חוסר היחסים בינינו למשפחה שלו> אנחנו מסתכלים סביב, חסרי אונים, לקחו לנו את הפריבילגיה לנקות קבר, אז לפחות נקרא קדיש, אני בגלגול עיניים קורא את הקדיש הגאוני הזה שאני צריך לרומם ולהאדיר ולשבח ולפאר וכו וכו את הדבר הנפלא הזה, אז אני אקרא. הן לא דייקו כשהיה צריך להגיד "אמן"
הייתי צריך לעמוד, לחכות להן ולעשות סימנים XD. חיפשנו בקבוק לשים בו את הנר, כי הגומחה של הנר כבר הייתה תפוסה, אמא הלכה נשארנו רק שלושתנו חברי אונים מול אבן גדולה ועקומה, הסתכלתי על המשפט האידיוטי שקישט את המצבה, המשפט שמלווה את כל המשפחה שלי, בכל פעם שאומרם אחת מההטיות שלו יש דממת קודש נוראית כזו, כאילו אסור להגיד אותו והוא שייך למתים אי אפשר ככה בשקט הזה שכל אחד חושב על המוות, אז אני לוקח אבן, מוציא ממנה את החול, הרגל מגונה כזה שלקחתי מאמא שלי, לנקות אבן של ביקור מתים לפני ששמים על קבר מצוחצח, ושם. אחותי הוציאה איזו הערה וגם אני עקצתי אותה, אמא חזרה עם הבקבוק, אחותי הגדולה עזרה לה, הן שמו אבנים ואחותי הדגדולה עשתה את הדבר שגורם לי לשנוא אותה כל כך, שאלה אלות "למה שמים אבן? אני לא מוכנה לשים אבן אם אני לא יודעת למה" סתומה <והנה עוד הודעה שאני חייב להשלים פה, על התבוננות פסיכולגית שעשיתי על אחותי> אחותי הקטנה אמרה שזה מנהג נקודה, למזלה היא שמה. תוך כדי שאמא שלי שמה את הנר עלתה על הנעל שלה נמלה קטנה, אחותי העירה לה, בימים כתיקונם הנמלה הזאת הייתה ממזמן מוצאת מותה, אבל היום אמא שלי חשבה שאולי היא נשמה של מישהו וחסה עליה. מה שבתי קברות עושים לאנשים. זה מזכיר לי שכשהיינו קטנים והלכנו לשם, אחותי כתבה לו מכתב, כשחזרנו אחרי איזה שבוע גילינו שהוא נעלם, היא כל כך התרגשה שהוא לקח את המכתה שלה וקרא ואני, שהייתי קטן ממנה, נראה לי (רק נראה לי) שקצת נטלתי פקפוק בכל הענין. לא רצינו להשאר שם עוד הרבה זמן, אז אחותי הקטנה שלה איפה סבא וסבתא, וחוצמזה זה הרגל כזה, כל פעם (בשנה) שמבקרים את אבא אז מבקרים את סבא סבתא. אחותי הקטנה ואני הלכנו שלובי ידיים והיא סיפרה על אישה שרצתה להיקבר ליד בעלה ויום אחד באה וראתה שקבור שם מישהו. ובתוך משפט קטן, שהיה חלק (אילו לא חשוב כל כך) מהסיפור היא אמרה את המשפט הכי חכם והכי מבין שעזר לי מאוד לפתור קונפליקט שאני תמיד צתץחבט בו היא אמרה "וכל יום היא הייתה באה לבקר את הקבר שלו, החיים שלה כבר לא היו שווים, היא חיה איתו" (מן הסתם שיפצרתי פה ושם
) ואז הבנתי המון, כל כך המון והודיתי, הודיתי כל כך הרבה, שאני חי, שיש לי בשביל מה לחיות, שלא ל יום אחרי ביצפר אני ממשיך עוד 15 תחנות ועוצר בבית קברות, אלא חושב על כל החיים שמחכים לי בבית ומחכים שאני אלך לישון בשתיים, שעוד יש לי דברים על הראש כשאקום, על אמא שלי שמחכה לי עם אוכל ודואגת אם אני טיפה מאחר, ועל אחותי שמתקשרת ורוצה ישר לדבר איתי, לספר לי מה עובר עליה, ועל כל הברים שלי, שמתעצבנים שאני ישן כל כך הרבה ולא מתקשר, ועל כל המקומות שאני חייב להגיע, ועל השיעורים, ועל האינטרנט ועוד כמה מחויבויות. שאני לא כל יום תקוע מול תמונה וחושב, אלא רק כמה שעות, שחייבות במילא להתמלא במשהו. הודיתי על כל זה בשניה וחצי ויצאנו לחפש את סבתא, האמת שלא באמת חיפשנו אותה, אלא יותר משהו כמו הפוגה קומית, הלכנו בין קברים וצחקנו עליהם, סיפרנו בדיחות בית קברות (גם אני פחדתי, כשהייתי חי
) וחזרנו, כי בכלל לא היינו סכיוון (אנחנו בחיים לא כותבים את הכתובת שלהם, אלא עודים סיור בבית הקברות ובדרך מוצאים את כל חצי המשפחה שמתה) הולכים הולכים, בשלב מסוים התפצלנו, אחותי הקטנה ואניהשתצאנו מקקטוס שהשתלט על כל הקבר, ובין קבר אחד לשני נזכרתי שפעם קינאתי בקברים שהיה עליהם ספר שיש כזה גדול, זה נראה מאוד יפה, עכשיו אני מבין כמה זה אידיוטי
נראה שהן מצאנו, אנחנו בעקבותיהן (אחרי שאחותי הגדולה נופפה לנו כמו מפגרת) עשינו קצת חישובים על הגיל של ספתה והגיל שלי, בת כמה היא הייתה ואני, כי אמרתי לאמא שתקרא קדיש, כי אני לא מכיר אותה וכי רציתי להראות לה מה זה הקדיש הזה (אני בכלל במגמה להפוך את אמא שלי לכזאת שאם משהו לא מוצא חן בעיניה או אם היא רוצה שייעשה משהו, שתעשה אותו בעצמה ולא תסתמך על כל העולם, אני מניח שהיא רואה את זה כרשעות) קראה בסופושלדבר, התלוננה שזה קשה ושמה נר. זכרנו שסבא קבור שורה לפני או אחרי כבר אמרתי יש רק שני דברים שיכולים לגרום לי לבכות (אחרי שהלוותי כל כך הרבה מסקינטייפ ממלחמת המפרץ התותחית) סרטים ואמא שלי אבל מאז שהפכתי להיות האבא של אמא שלי, אני מניח שהיא תוציא ממני רק עיניים אדומות היא עשתה את הדבר הכי מבְכּי שיכלה לעשות, אחותי הגדולה אמרה משהו, והיא התכופפה, אף על פי שהיה לה קשה על ראש הקבר מלמה משהו לקבר ונישקה אותו נזכרתי, שרק התחלתי ללמוד את הקברותולוגיה, לימדו אותי שתחילת הקבר זה הרגליים ואיפה שהאבן זה הראש, לא יודע, נזכרתי בזה פתאום. סיימנו את הביקור הקצר שלנו בבית הקברות, דרך החלק של השואה, אניכל כך רציתי לצאת דרך בית הקברות הצבאי, כל כך נעים שם, אבל יצאנו מהיציאה הרגילה, אחותי ביקשה מאמ שלי תרומה כי "תרומה תציל ממוות"
- כמובן שהיא נתנה
עד שהגענו ליציאה עשינו על זה עץ או פלי, מי ייתן את זה לאישה שיושבת בכניסה, למזלי אחותי זכתה בכבוד הגדול, שטפנו ידיים אמא שלי הייתה חיבת להזכיר לנו לא לנגב את הידים, כאילו שאני לא רגיל למנהג המקרר הזה (אחלה תאריך למות בו, ינואר). יצאנו מבית הקברות לא, לא חזרנו הבית, הלכנו לקניות כן, האזכרה של אבא שלי הפכה למסע שופינג, בהתחלה התנגדתי, אבל למי יש כוח? וחוץ מזה, אנחנו חיים או לא? אם אתם מתעניינים, אני חזרתי לישון ישר, ועדיין
אפתח בסליחה ומחילה מכל התגובות להודעתי הקודמת, לא הייתי מול מחשב כל השבוע, ולא יכולתי להגיב. תודה ענקית לכל המגיבים בחיבוקונים ואביגיל- אהבתי את הודעתך, אקרא אותה ביתר תשומת לב בקרוב
- כמובן שהיא נתנה
