אנחנו והורינו

[דייקסטרה]

אנחנו והורינו

טוב, אז בלילות אני מגיעה למחשב, נכנסת לתפוז, ומוצאת כל מני קידומים מעניינים. היום קודם שרשור בפורום בנות- על היחסים שלנו עם ההורים של החבר. חשבתי על המורכבות של היחסים שלהן עם ההורים שלו, ואז חשבתי על המורכבות הכפולה של היחסים שלנו עם ההורים שלה. כי אם לא די בכך שתמיד יש מתח כלשהו, נוסף גם היחס שלהם לעצם הלסביות של הילדה הקטנה שלהם (גם אם הילדה הקטנה בת 40). אבל למה ללכת כל כך רחוק? עוד הרבה לפני שאנחנו מעמתות את ההורים שלנו עם בת זוג כזו או אחרות, רבות מאיתנו מעמתות אותם עם עצם הבחירה שלנו כנשים לחיות כלסביות. גם אם עשינו את זה בגיל 16 וגם אם בגיל 32, להורים שלנו יש תמיד מה להגיד. אז איך היחסים שלכן היום עם ההורים הפרטיים שלכן? האם אתן מרגישות שגיל משחק פה תפקיד? האם בגיל 30+ יותר קל או יותר קשה להתמודד עם ההורים?

 

[dify]

האם גיל משחק פה?...

לפעמים אני חושבת שכן... אני מאמינה שאם הייתי יוצאת מהארון בגיל יותר צעיר היה לי הרבה יותר קשה. אבל כשאת כבר מבוגרת ולא תלויה (כלכלית וריגשית) בהורים אז אין להם הרבה ברירות. אי אפשר לאיים לזרוק אותך מהבית או להפסיק לך את התקציב... אז אני מאמינה שבמקום הזה הגיל כן שיחק תפקיד.... אבל... אני חושבת שיותר משהשפיע הגיל השפיע משך הזמן שעבר מאז שיצאתי מהארון, בשנה-שנתיים הראשונות אחרי היציאה מהארון לדעתי אמא שלי היתה במשבר לגבי זה. היום היא כבר מקבלת את זה טיבעי ביותר. ואבא שלי? הוא חי בסוג של הכחשה, מההתחלה הוא הגיב לזה טוב למדי, אבל הוא כזה פרקטי שהוא תכלס מאמין שכשאני ארצה ילדים אני אחפש לי גבר פנוי... לסביות? זה רק בשביל הכייף, לא? סה"כ ההורים שלי זה החלק הקל היום, מבחינתי, של התגובות של הסביבה. יחסית איתם אין לי בעיה מיוחדת. אבל אני חייבת להודות שזה גם קשור לאופי שלהם, ההורים שלי יחסית לסביבה הם אנשים יחסית קלילים, כך שאחרי ההלם הראשוני הם חזרו להיות עצמם (זה לקח להם איזה שנה שלמה...) וכך הם גם מתיחסים אלי. מה שכן משפיע בגיל, זה שאני יותר סלחנית אליהם היום, לוקחת פחות קשה, אם היית שואלת אותי לפני כמה שנים אני בטוחה שהתשובה שלי היתה אחרת, כי אז לקחתי הרבה יותר ללב את המקומות שבו הם עדיין לא מקבלים את בחירותי. היום אני כבר לא חושבת שהכל צריך להיות משפחה אחת גדולה ומאושרת. היום אני הרבה פחות רגישה להערות ודיעות מצידם..

 

[הורמוניה פנימית]

התפקידים מתהפכים.

בודאי שהגיל משחק. כמה שהבן אדם קרוב יותר לגיל 25-40 הוא יותר עצמאי מכל הבחינות (גם רגשי וגם כלכלי). אנחנו כבר לא תלוים בהורים, למעשה הם יותר תלוים בנו. לכן לנו זה הרבה יותר קל, לעומת זאת, להורינו זה יותר קשה. כבר כמעט אין השפעה עלינו, וגם לא קל לקבל "שוני" אחרי שהדמותו של הילד די מגובשת בעיניהם.

 

[מבקרת פנימית]

מסכימה עם קודמותי ומוסיפה מנסיוני

אני יצאתי מהארון בגיל צעיר יחסית. אמא שלי חשבה שמדובר בשגעון חולף, משהו של גיל ההתבגרות. אגב, כמעט כל מה שעשיתי נתפס בעיניה אז כמשהו של גיל ההתבגרות, אז אולי זה לא ספציפית נגד הלסביות שלי. היום היא כבר הבינה שזהו זה- כזאת אני. באיזשהו גיל כבר אי אפשר להגיד שאלו הורמוניפ של גיל ההתבגרות, או מרד נעורים, או כל תירוץ מסוג זה. מתישהו היא הבינה שכנראה אי באמת לסבית. היא מקבלת אותי ואת בת הזוג שלי באופן טבעי לחלוטין. לא שאין לה מה להגיד, אבל זה לא עוסק בעצם השאלה אם אני לסבית, אלא בכל מה שמסביב. יש לה מה להגיד על הבחירות שלי בלבוש בקוסמטיקה ועוד- אבל זה לדעתי משותף לה ולכל אמא אחרת בארץ. לפני כמה זמן היתה לנו שיחת טלפון שבה צעקתי עליה שאני כבר לא ילדה קטנה, ושתפסיק להתייחס אלי כאל כזו. אני חושבת שבשיחה הזו פתאום נפל גם לי האסימון שאני *באמת* כבר לא ילדה... ברגע שההבנה הזאת מגיעה, כבר יותר קל להתמודד עם כל מה שיש להם להגיד, והם מבינים שאין טעם להמשיך להגיד את זה. אני חושבת גם שברגע שאמא שלי הבינה שכשהיא היתה בת גילי היא כבר עמדה להתחתן עם אבי, היא הבינה שכנראה אני מספיק בוגרת לקבל החלטות בעצמי. אבא שלי הוא סיפור ארוך... הוא לא מקבל ולא יקבל ותמיד יש לו מה להגיד על כל דבר שאני עושה או אומרת. אבל לאבא שלי יש מה להגיד על כל אדם ודבר בעולם, כך שאני מוכנה מראש לזה שתהיה לו ביקורת על כל מה שאני עושה. אבא שלי הוא גם הומפוב גדול, אז באמת אין לי ציפיות גבוהות. זה עדיין מכעיס פוגע ומאכזב, אבל כשם שהוא לא יהפוך אותי לסטרייטית, אני לא אהפוך אותו לאוהב אדם.