מייק, בתקופת מלחמת יום הדין- פרק 6
והנה, לכבוד השנה החדשה הבאתי לכם עוד פרק מספרה של אורלי מזרחי "מחיר התהילה". תהנו. המלחמה שניחתה עלינו באוקטובר 1973 השאירה בלב רבים מאיתנו צלקת בל תישכח. היתה זו שעת מבחן, שעה של חשבון נפש שבה נתנו רבים את הדין על מעשיהם ומחדליהם. בארץ שררה אוירה טובענית שלך דכדוך ופחד מפני הבאות. היינו כאוניה מיטלטלת בלב ים גועד. לא שפר חלקנו מבחינה מדינית, וגם בינינו לבין עצמנו היינו מסוכסכים. התקוה היתה מאיתנו והלאה. דומה היה שאיבדנו הרבה מבטחוננו העצמי ומכוח החיים הטמון בנו. זקוקים היינו לכוחות נפשיים חדשים, לאיזו תנופה שתוציא אותנו מהבוץ אליו נקלענו. לא הספיק לנו כוחנו הפנימי לחזק ולעודד איש את רעהו. זקוקים היינו להצלה רוחנית מבחוץ, לאנשים מבחוץ. ואלה באו בהמוניהם: לא רק ישראלים שהיו בחו"ל וחזרו הביתה כדי להלחם בחזית, מיד עם היוודע להם דבר המלחמה- אלא גם ישראלים שהפכו לאירופאים מושבעים ושדומה היה שהחליפו את מולדתם במולדת חדשה. המלחמה הציתה בהם מחדש את רגש השייכות לארץ, הם החליטו לבוא ארצה על מנת להרתם למאמץ הכלכלי. גם זמרים באו והציתו כאן בלבבות אש תקוה חדשה: דליה לביא, אסתר גליל, עליזה קאשי ועוד, חזרו הביתה לשיר בחזיתות. בינהם היה גם מייק ברנט. כמו מדינת ישראל, שנפלה מפיסגת עוצמתה וגדולתה למלחמה איומה, כך גם חש עצמו מוטל- לאחר שעות ספורות של טיסה מנמל התעופה של עיר האורות- הישר לתוך גיהנום חשוך, שגיבוריו היו נערים בני גילו וצעירים ממנו. בביתו של מייק בחיפה שררו מתח רב וציפיה לבלתי נודע. האח צביקה בן ה- 24 נקרא לחזית בגולן. בבית נותרה האם עם הרגשת הבדידות המכרסמת. צלצול הטלפון קטע את חוט מחשבותיה. "הלו... מייק!" "אמא, מה שלומך, מה עם צבי... כן.. אני בא מחר לישראל..." קולו נשמע מתוח ומודאג. אך מן העבר השני של הקו הדהדה הדאגה האימהית: " מייק, אסור לך לבוא. אתה עדיין תשוש מן המחלה." הרגש האימהי שפיעם בה אמר לה- לא להותיר למייק לבוא ארצה, המתח והחרדה אפפו אותה. אבל מייק עמד על שלו ולא ויתר: "אמא, החלטה זו החלטה. תביני, אם בריאותי מונעת ממני לשרת בצבא, אז לפחות אבוא לשיר. אם לא אעשה זאת, זה סוף הקריירה שלי. אהיה אבוד, דבר לא ימנע ממני לבוא אמא..." מייק לא האמין שבאמת רוצים בו ושאוהבים אותו. תמיד הביע את החשש מכך. הארץ היתה יקרה לו מאוד והוא לא יכול היה להתעלם ממה שנאמר ונעשה כאן. ישראל היתה עבורו שמש ושמיים כחולים- כאן היה ביתו, מקום שאליו הרגיש שייכות. הוא הגיע לישראל במהרה, הוא בא להופיע בפני חיילים שהיו זקוקים לכל מילת עידוד. משך שבועו הוא הסתובב כסהרורי במסדרונות כשהוא מנסה לעודד חיילים שרופים וקטועים, עוורים ומשותקים. לחיים שלו חסרי הדאגות ולנהג הפרטי ב"רולס רויס" ולדירת הפאר שהותיר אחריו בפריס- לא היתה יותר כל משמעות. ההלם שעבר עליו עקב המלחמה זיעזע אותו עד היסוד. ומייק עצמו סיפר על הרגשתו האיומה: "... פתאם נפלתי לתוך עולם של זוועות ויסורי תופת. ישבתי מול חיילים פצועים ולא ידעתי מה להגיד להם, ראיתי שאני לא יודע איך לנחם אותם, איך להקל עליהם..." כאשר פנו צלמי הטלוויזיה והרדיו למייק, בהצעות שונות להופעות בטלוויזיה ולתת ראיונות ברדיו,הוא סרב, תאוות הפירסום היתה ממנו והלאה. הוא רצה לספק את הבידור למי שבאמת היה זקוק לכך, והוא ביקש למלא את חובתו בצינעה ואמר: "לא רוצה טלוויזיה, לא רוצה צלמים", כך ציווה על אמרגנו. "באתי להופיע רק בפני חיילים- וזהו." במשך הימים הבאים של המלחמה, הקרבות בחזיתות הדרום והצפון שוככים, ועתה פורצים "קרבות" בין החילות השונים סביב הזכות לארח את מייק. והוא משתדל למלא את רצונם: נוסע ממקום למקום, שר בקולו העמוק בפני החיילים. למרות ששירתו היתה תרומה נפלאה שעזרה רבות הן למצב הרוח והן להעלאת המוראל הירוד, מייק חש כי הוא לא תורם מספיק, הוא רצה לשמח אותם יותר ויותר, ולכן רכש מכספו 1000 עותקים של תקליטו, וחילק אותם במתנה בין החיילים בבסיסים השונים, שעטו על תקליטיו. כעת חש מייק סיפוק. וסיפר לי חייל אחד שהיה פצוע בבית החולים, וזכה להופעה של מייק: "מייק היה נפלא וחביב מאוד. קשה היה להבחין כי זמר כזה גדול עומד לפנינו. היו חיילים שביקשו ממנו שישיר למענם שיר מסוים, והוא הקדיש לרבים מהם שיר כבקשתך. הוא עודד אותנו בצורה נפלאה, בחור טוב, מבין, וחביב..." לאחר כמה שבועות של מלחמה, חל שיפור ניכר במצבם של הפצועים. האומנים, שפקדו את בתי החולים יום יום, תרמו להעלאת מצב הרוח בקרב החיילים במידה רבה. יכולת למצוא בבתי החולים את מיטב האמנים בארץ ובחו"ל. ובינהם גם ידידים טובים של מייק- דליה לביא, יפה ירקוני, אסתר גליל, ריקי גל, בועז שרעבי, סמי מולכו ועוד... הם שמחו לפגוש איש את רעהו, אולם לא בנסיבות אלה. אבל עצם העובדה שהם נפגשו כאן במולדת במטרה להגשים את אותו האידיאל- שימחה אותם. מייק היה מופיע מדי יום בבסיס או בבית חולים אחר בארץ. בטלוויזיה שודרו הרבה תוכניות של אומנים בפני חיילים, ובאחת התוכניות, שהוקרנה בבית החולים "הדסה" בירושלים, הצליחה המצלמה לקלוט את מייק כשהוא יושב בין הפצועים ומוכא כף לאומנים המופיעים. המראה היה מרגש- מייק ישב שם כשחיוך רחב ומעט עצוב היה על פניו, הוא ישב איתם וחש כחלק בלתי נפרד מהם, עונה לשאלות הרבות, ומנסה לעודד חיילים הנתונים למצבי רוח רעים. מקום אחר בארץ שאליו נקרא מייק להופיע היה שארם א שייך. הוא נסע לשם ברצון. האווירה ששררה במקום היתה מתוחה, כי ימים ספורים לפני שהגיע לשם מייק, התחולל קרב במקום עם האויב, חיילים נהרגו שם ונפצעו. המראות שלהם היה מייק עד במקום זה, זעזעו אותו עד עמקי נשמתו, וזה גרם לו הלם קשה. היה דרוש לו אומץ וכוחות נפשיים רבים, על מנת לראות מראות שכאלו. בתום ההופעה שלו, הוא התקשר לאימו בחיפה, והיא מספרת: "מייק נשמע מדוכא מאוד והוא בקושי דיבר, הוא אמר לי במילים ספורות מה התחולל שם, ואני הרגשתי שכעת עובר עליו משבר קשה שעלול למוטט אותו מבחינה נפשית". מאז תקופת המלחמה, מייק היה נתון למצבי רוח משתנים, היו לו רגעים של חולשה אנושית, שבהם הביע מה מתחולל בנפשו, ואחד מאמצעי ההבעה האלו היה השירה, שה היה המכשיר שלו להביע הכל הכל. בתקופה זו של מלחמה הבין מייק כי לעושר והצלחה אין משמעות בשעה זו. הרי אין בכוחם להחזיר לחיים חיילים שנפלו, ולהשיב אושר שנגזל... בשעת מלחמה, כל תרומה היא חשובה, והחושבה מכל היא תרומת דם. מנות דם רבות נתרמו בביתי החולים, גם פה לא נעדר מקומו של מייק. מיד כשהגיע לארץ הוא הזדרז ותרם מדמו. מלבד זה הוא גם תרם כספים. הוא עשה כל זאת לא למען הרושם שיותיר מעשהו, וגם לא לקצור תשבוחות ולזכות באהדה, אלא מפני שחש שזו חובתו ושעליו למלא אוה עד תומה. הקריב מעצמו מבלי להניד עפעף, הכל בלב שלם, מתוך רגש עמוק של שייכות לארץ. הוא חש שבמעשיו אלו הוא מחזיר מקצת מחובו לארץ, שהרי לא שרת בצה"ל. משום שבגיל צעיר יותר הוא עבר ניתוח כיב קיבה.
אני גאה להכריז על "מלך הפורום"
לשבוע הזה שחלף חיש מהר, המעריץ שידע לענות על הכי הרבה שאלות שקשורות למייק ברנט:
וכל הכבוד גם לחןעל ששיתפה פעולה וענתה נכון על 2 תשובות
אני מאחלת לכולנו שנה טובה ונהדרת מלאה מייק ברנט ושלא יגמר לעולם
