אמריקן פסיכו...
רציתי להוסיף כמה הערות- סיבת הרציחות היא לא שהוא השתגע מהשגרה, אלא שהוא לא הרגיש חי. אף אחד לא הכיר אותו מבפנים, וגם הוא הרגיש שהוא לא מצליח להגיע אל עצמו, בגלל זה כולם התבלבלו וקראו לו בשם אחר, כי הוא סתם מותג, הוא לא בן אדם אמיתי, ובגלל זה הוא לא טרח לתקן אותם, כי הוא הרגיש אותו דבר. יש ציטוט מהסרט שמתמצת את כל הנושא והוא לדעתי די השורה התחתונה של הסרט: There is an idea of a Patrick Bateman; some kind of abstraction. But there is no real me: only an entity, something illusory. And though I can hide my cold gaze, and you can shake my hand and feel flesh gripping yours and maybe you can even sense our lifestyles are probably comparable... I simply am not there. אחת מהתופעות שקורות לאנשים שלא מרגישים שהם באמת חיים זה לנסות לפצוע את עצמם או לפצוע אחרים. במקרה שלו הוא בחר לרצוח אחרים. זה דחף בלתי נשלט. ובין אם הוא עשה את זה באמת או רק חלם על זה - זה לא מה שחשוב. צריך גם לציין שהסרט מתאר את תקופת שנות ה 80 באמריקה, שהיתה תקופת שיא של וול סטריט, של קפיטליזם ושל שטחיות חומרנית. כל היחסים של גיבור הסרט עם הסובבים איתו, גם עם החברה שלו, היו שטחיים, כולם דיברו בקלישאות, ואת כולם רק עניינו הדברים החומרניים. אף אחד לא ממש הכיר אף אחד- בגלל זה היה להם כל כך קל להתבלבל אחד עם השני, ובגלל זה, בעולם של תוויות, המאבק הכי גדול ביניהם זה על הכרטיסי ביקור שלהם. בגלל זה גם כשהוא אמר בפירוש בכל מני הזדמנויות שהוא רוצח פסיכופט וכו אף אחד לא לקח אותו ברצינות, כי אף אחד לא באמת מקשיב, ואף אחד לא רוצה לדעת מה באמת קורה לך בפנים.
חולת נפש אוכלת פיצה
