ההיא האחרת
New member
אממ, משהו...
ליהי עומדת לידי על המדרכה ושותקת, ידה האחת מתופפת בעצבנות על רגל ארוכה בג'ינס בהיר. אני מתבוננת בה מוקסמת. כל כך דקיקה ושברירית, פרח עדין בגוונים של סגול וורוד. כל כך ממשית וארצית אני ליד הפייה השמיימית הזו, הארוזה באופן מוזר במכנסי ג'ינס מתרחבים, ג'קט תואם, חולצה ורודה צמודה ונעלי פלטפורמה. מה לה ולבגדי-הברבי האלו, ואיך בכל זאת לא תהיה היא עצמה בלעדיהם. ולפתע היא פונה אליי. אני מתנערת מהמחשבות ונפנית אליה, ואז זה מגיע: "אני יפה מספיק?" היא שואלת, כל כך חסרת ביטחון, "את חושבת שהוא יאהב אותי?" אני נמסה באופן מיידי. כן, את הכי יפה, כן, אי אפשר שלא לאהוב אותך. כן, את מושלמת, "כן, ברור שכן," אני אומרת לה בפשטות. רק שלא תישבר לי, תתנפץ לאלפי רסיסים יפהפיים שיזהרו בוורוד, מפוזרים על הכביש. אבל היא לא מתנפצת. היא רק מוציאה מהתיק מראה קטנה ובוחנת את פניה החיוורים, סמוקי הלחיים. גשם מתחיל לטפטף, והיא מושכת בידי ומובילה אותי במהירות אל הכניסה של הבניין הקרוב, שרק לא ייהרס לה הפן בשיער הבלונדיני הדק. ליהי. איפור, בגדים, אם.טי.וי, איי.סי.קיו, מעריב לנוער. כמה שטחיות, ובכל זאת - אופי. כשהמונית מגיעה, היא קופצת בעצבנות. רצה מהר, רק לא להירטב מהגשם, ואני אחריה. היא נכנסת ולפתע לופתת את פרק ידי בחוזקה באצבעותיה הלבנות הארוכות, כסוסות הציפורניים. "יהיה בסדר," אני לוחשת לה, משתחררת מאחיזתה, סוגרת את הדלת וצופה במכונית הלבנה המתרחקת. לא לי היא, אבל תודה לך, אלוהים, על הקסם. --------------- מה אתם חושבים?
ליהי עומדת לידי על המדרכה ושותקת, ידה האחת מתופפת בעצבנות על רגל ארוכה בג'ינס בהיר. אני מתבוננת בה מוקסמת. כל כך דקיקה ושברירית, פרח עדין בגוונים של סגול וורוד. כל כך ממשית וארצית אני ליד הפייה השמיימית הזו, הארוזה באופן מוזר במכנסי ג'ינס מתרחבים, ג'קט תואם, חולצה ורודה צמודה ונעלי פלטפורמה. מה לה ולבגדי-הברבי האלו, ואיך בכל זאת לא תהיה היא עצמה בלעדיהם. ולפתע היא פונה אליי. אני מתנערת מהמחשבות ונפנית אליה, ואז זה מגיע: "אני יפה מספיק?" היא שואלת, כל כך חסרת ביטחון, "את חושבת שהוא יאהב אותי?" אני נמסה באופן מיידי. כן, את הכי יפה, כן, אי אפשר שלא לאהוב אותך. כן, את מושלמת, "כן, ברור שכן," אני אומרת לה בפשטות. רק שלא תישבר לי, תתנפץ לאלפי רסיסים יפהפיים שיזהרו בוורוד, מפוזרים על הכביש. אבל היא לא מתנפצת. היא רק מוציאה מהתיק מראה קטנה ובוחנת את פניה החיוורים, סמוקי הלחיים. גשם מתחיל לטפטף, והיא מושכת בידי ומובילה אותי במהירות אל הכניסה של הבניין הקרוב, שרק לא ייהרס לה הפן בשיער הבלונדיני הדק. ליהי. איפור, בגדים, אם.טי.וי, איי.סי.קיו, מעריב לנוער. כמה שטחיות, ובכל זאת - אופי. כשהמונית מגיעה, היא קופצת בעצבנות. רצה מהר, רק לא להירטב מהגשם, ואני אחריה. היא נכנסת ולפתע לופתת את פרק ידי בחוזקה באצבעותיה הלבנות הארוכות, כסוסות הציפורניים. "יהיה בסדר," אני לוחשת לה, משתחררת מאחיזתה, סוגרת את הדלת וצופה במכונית הלבנה המתרחקת. לא לי היא, אבל תודה לך, אלוהים, על הקסם. --------------- מה אתם חושבים?