כמובן XDDDDD הנה
"הדרקון השחור אדום העין, תקוף את הדרקון כחול העין!" קרא ג'ואי, בעודו מצביע על המפלצת הכחולה של יריבו כשחיוך מרוצה מרוח על פניו. יריבו החל לגחך. "אתה עדיין לא למדת לקח, הא ווילר?" אמר, והפך את הקלף ההפוך שהותיר בזירה. "קלף המראה, החזר את המתקפה של הדרקון השחור אדום העין הישר אל נקודות החיים של ווילר!" תוך פחות משניה, הקלף הדף את המתקפה הישר אל נקודות החיים של ג'ואי, מה שהוריד את מאתיים נקודות החיים שנותרו לו. "לעזאזל..." מלמל ג'ואי בכעס, מה שגרם לחיוך קטנטן להופיע על פניו של סטו. סטו היה נהנה לראות את ג'ואי כועס. הייתה לו סיבה טובה, בניגוד למה שג'ואי חשב: סטו פשוט חשב שהוא יפה כשהוא כועס, או ליתר דיוק- הוא חשב שהוא יפה תמיד. סטו ירד מן הזירה והתקדם לעבר ג'ואי. "כצפוי ווילר, שוב הפסדת" קרא סטו בהתנשאות, בכוונה להתגרות בג'ואי. "טוב, למה יכולתי לצפות משחקן דו- קרב סוג ז'?" "תסתום כבר חתיכת אידיוט!" צעק ג'ואי, כעוס יותר מקודם, "חוץ מזה... עוד תראה שיום אחד אני אנצח אותך, קאיבה!" סטו גיחך בשנית. "שג'ואי ווילר ינצח אותי?! אתה בקושי יכול לנצח ילדה בת חמש!" ג'ואי התעלם מהערתו של סטו. הוא לבש במהירות את הז'קט הכחול שלו והלך בכבדות לעבר הדלת. סטו רצה לעצור אותו, להגיד לו להישאר איתו רק עוד קצת... אך סטו לא הצליח להוציא מילה מפיו, וג'ואי הספיק להתרחק בינתיים. "אתה..." מלמל לעצמו סטו, מרכין מעט את ראשו. משב רוח קריר העיף את שיערו החום והחלק לכל עבר, מביא עימו גם מספר טיפות גשם קטנטנות ושקופות אשר נכנסו דרך הדלת הפתוחה. "מתחיל להיות קר" מלמל לעצמו סטו. הוא שיפשף את ידיו זו בזו בכדי להתחמם, ועזב את המקום בריצה מחשש שיתקרר. כשחזר לביתו, סטו נשכב על מיטתו באפיסת כוחות והתכרבל בשמיכתו החמימה והעבה. בתוך חדרו, הוא היה מוגן לחלוטין מפני הקור העז השורר בחוץ. אבל למרות זאת, השמיכה העבה והחדר הסגור לא מנעו מסטו לרעוד מקור- ולא מהקור שבחוץ. היה זה הקור שבפנים, הקור שסטו חש בליבו היה זה שהפריע לו. סטו נאנח מעט וניסה להתעלם בכך שהתכווץ מעט, אך ללא הצלחה. ההרגשה הנוראית ההיא סירבה לעזוב אותו. הוא ידע שזה בגללו... הכל התחיל ביום רגיל אחד- היום בו השניים נפגשו. למען האמת, שניהם לא חיבבו במיוחד אחד את השני כבר כשנפגשו. כבר אז, הם היו מתגרים אחד בשני, והיו רבים כמו חתול ועכבר. למרבה ההפתעה, עם הזמן סטו החל לחבב את ג'ואי. אולי אפילו, כמה שסטו ניסה להתכחש לכך... טוב, לאהוב אותו. מכיוון שהשלים עם העובדה שג'ואי שונא אותו, וידע שכל ניסיון למצוא חן בעיניו יהיה כישלון חרוץ- החליט להסתיר זאת בכך שהתנהג אל ג'ואי כרגיל. זה כאב לסטו, שכמובן היה מודע לכך שהדבר שהכי רצה היה לצעוק לג'ואי "אני אוהב אותך", אבל לא הייתה לו ברירה. הוא ידע שסירוב מצד ג'ואי ישבור אותו, ולכן העדיף לשמור על כך בסוד. יום לפני כן, סטו החליט להזמין את ג'ואי לדו קרב. רק שניהם. למען האמת, לא היה לו חשק לשחק. זה היה בסך הכל תירוץ בשביל שיוכל להיות קרוב לג'ואי- גם אם לא קרוב לגמרי. "השתגעת?! אני לא הולך להילחם בלי שהחברים שלי יהיו שם!"- זו הייתה תגובתו של ג'ואי. כמובן שסטו לא הכיר אותו מאתמול, והתחיל להתגרות בו ולטעון שהוא משתפן. ג'ואי, כצפוי, התרגז ושינה את דעתו בין-רגע. סטו היה מרוצה, והזמין אותו להיפגש בזירה שלו בשעה 17:00 למחרת. לאחר ההסכמה של ג'ואי, סטו הנרגש דאג שהזירה תהיה נקייה ומבריקה- אפילו בלי גרגיר אחד של אבק. ממש מושלמת. משרתיו של סטו תהו מדוע הורה להם לעשות זאת, אך לא הוציאו הגה ומילאו אחר ההוראות שניתנו להם. ואז... הגיעה השעה- 17:00. סטו הנרגש חיכה בקוצר רוח לבואו של ג'ואי, שהיה אמור להגיע בכל רגע. הוא ישב וחיכה לו כחצי שעה! הוא כבר חשש שג'ואי החליט לא להגיע, כשלפתע הדלת נפתחה. נער יפהפה בעל שיער בלונדיני ועיניים חומות עמד בפתחה- ובידו חפיסת קלפי דו קרב. "איפה היית?" שאל אותו סטו, מנסה לשמור על קור רוח. הנער סירב לענות לו, בטענה שהוא לא חייב לו הסברים. סטו הרגיש את מבטו של ג'ואי שננעץ בו- מבט מלא שנאה וכעס. כמו תמיד, זה גרם לסטו לחוש צביטה בליבו, אך כמובן שסטו הדחיק את רגשותיו והסתיר אותם תחת חזותו הקרירה. הקרב עצמו היה דיי ממוצע- ג'ואי היה נחוש בדעתו לנצח את סטו, ואילו סטו היה עסוק בלהתבונן בו כמסונוור מיופיו. למען האמת, הניצחון לא עניין את סטו כל כך- למרות שלבסוף ניצח. לצערו, למרות שיכל לצפות לכך- ג'ואי נפגע ממנו, שוב. הוא שנא את זה. הוא שנא לראות את ג'ואי פגוע, זה היה גורם לו להישבר מבפנים, ואפילו, למרות שאף אחד לא ידע על כך- לבכות. בכי היה דבר נדיר אצל סטו, וכשבכה, תמיד עשה זאת בסתר בכדי לא להוריד מכבודו. כזה הוא- גאוותן, אך עם זאת מאוד רגיש בנקודות מסוימות. סטו שנא את עצמו על מה שהיה גורם לג'ואי, לפעמים היה יוצא מכליו- והכל כדי שג'ואי לא יבחין, הכל כדי שיחשוב שהם עדיין היריבים שהם היו תמיד. שתי דפיקות בדלת החדר קטעו את חוט המחשבה של סטו, ואף גרמו לו לקפוץ מעט מרוב בהלה. לאחר שסטו אישר זאת, אחד ממשרתיו נכנס לחדר ובידו מעטפה. סטו הבחין שעל המעטפה היה כתוב באותיות זהובות "לכבוד אדון סטו קאיבה". "קאיבה, קיבלת מכתב" אמר המשרת, והושיט לעברו את המעטפה. סטו לקח ממנו את המעטפה. "אתה יכול ללכת" הורה לו, והמשרת יצא מהחדר. סטו פתח את המעטפה בעדינות, מוציא מתוכה נייר לבן. הוא קרא בקול את הכתוב: "שלום, אדון סטו קאיבה. ברצוננו להזמינך לטורניר הדו קרב הגדול שיתרחש בסוף השבוע..." מרגע זה סטו הפסיק לקרוא את הכתוב. המחשבה הראשונה שעלתה בראשו באותו רגע הייתה... ג'ואי. הוא היה בטוח שג'ואי קיבל את ההזמנה עקב היותו שחקן דו קרב ידוע. הוא התלבט- הוא ידע שישמח לפגוש את ג'ואי ולהיות בקרבתו, וגם לא רצה להוריד מכבודו בכך שיסרב- אך לא היה רוצה להשפילו ולפגוע בו בשנית. המחשבות התרוצצו בראשו: להסכים... או לסרב... להסכים... או לסרב... להסכים... להסכים. סטו קרא במהירות לאחד ממשרתיו, לפני שישנה את דעתו, ופקד עליו ליצור קשר עם מארגן הטורניר ולאשר את השתתפותו. המשרת רץ במהירות לבצע את הפקודה, משאיר את סטו לבד בחדר, שוב. "אני מקווה שעשיתי את הדבר הנכון..." מלמל סטו, ופנה לעבר מיטתו. במקביל, ג'ואי קיבל גם הוא את אותה ההזמנה. הוא קרע את המעטפה במהירות, מוציא מתוכה את המכתב וקורא את הכתוב בו בזריזות. "דו קרב?" מלמל לעצמו, עוטה חיוך מעט זדוני, "הוא בטח משתתף..." ג'ואי קם במהרה, נחוש בדעתו להשיג את מטרתו. הוא הוציא ממגירתו דף נייר, והחל כותב את המכתב בו יאשר את השתתפותו. "אני עוד אנצח אותך, קאיבה..." חשב לעצמו ג'ואי, בעוד עיניו נצצו כלהבות.
חוץ מזה, לא מצאתי בעיה עיקרית, הפיק מאוד יפה, מרגש, וכמו שאמרתי, ושאמרו גם אחרים- סטו נפלא. ^^