The Bellinda
New member
אני פה רק בשביל ה
את אמיצה מאד, וההתנצלות שלך בסוף מאד אנושית. לפני כמה חודשים איבדתי את סבא שלי, שהיה יותר אבא שלי מאבי הביולוגי גם מבחינת הקשר בינינו וגם מבחינת היותו נוכח ומחנך בחיי. הייתי עושה הסכמים עם ההוא שלמעלה, שיקח קודם כל מיני אנשים ולא את סבא וסבתא שלי, כי לא יכולתי לדמיין חיים בלעדיהם. הוא היה איש סודי, איתו הייתי מתייעצת על ה-כ-ל, האישור שלו היה חשוב לי יותר מכל דבר אחר ולשמח אותו (ואת סבתא שלי) היה בעיני ערך עליון שאין שני לו. לפני שנה, בסוף ההריון שלי, הוא אובחן כחולה סרטן (אותו סוג אלים שעדי טלמור סבל ממנו). בהתחלה הסתירו ממנו את דבר המחלה, כי ידעו שאם הוא ידע, הוא ירים ידיים. מעט אחרי הלידה, במאי, אחד הרופאים סיפר לו בצורה חסרת רגישות שאין שניה לה. מאותו הרגע, התחילה הדרדרות מזעזעת. סבא שלי, שהיה איש זקוף (בגיל 88), גאה, צלול, הפך לשבר כלי. כשראיתי אותו כמה ימים אחרי, הוא היה נראה לי כמו מישהו אחר, לא זיהיתי אותו. קצת לפני מותו בתחילת חודש אוגוסט, הוא כבר היה נראה כמו הקליפה שהוא היה קודם. רוב הזמן הוא ישן, היה לו קשה אפילו לדבר, הדבר היחיד ששימח אותו היו הנינות שלו, וגם זה היה מאד קצר מועד. ולי קרה משהו איום ונורא באותה התקופה - הרגשתי שאני מתאמצת לדבר איתו, שאני לא מסוגלת לראות אותו, שאני לא מסוגלת להיות שם, שכל כך כל כך קשה לי הדיסוננס הזה בין הסבא שלי שכל כך אהבתי, למה שהוא נהיה בסוף. וכעסתי על עצמי נורא ולא הצלחתי להתגבר על זה תקופה. רק בשבוע האחרון של חייו, הצלחתי להגיע לאיזושהי השלמה ולהבין שזאת דרך החיים. ככל שדיברתי על זה עם עוד אנשים שחוו אובדן של מישהו יקר להם במיוחד, וצפו בגסיסה איטית, במיוחד מישהו שהיה מאד חזק ודומיננטי, מתארים תחושות דומות למה שאת תיארת. אל תכעסי על עצמך. זה יעבור לך אחרי שתסיימי לכעוס על חוסר הצדק שבמצב. חיבוק.
את אמיצה מאד, וההתנצלות שלך בסוף מאד אנושית. לפני כמה חודשים איבדתי את סבא שלי, שהיה יותר אבא שלי מאבי הביולוגי גם מבחינת הקשר בינינו וגם מבחינת היותו נוכח ומחנך בחיי. הייתי עושה הסכמים עם ההוא שלמעלה, שיקח קודם כל מיני אנשים ולא את סבא וסבתא שלי, כי לא יכולתי לדמיין חיים בלעדיהם. הוא היה איש סודי, איתו הייתי מתייעצת על ה-כ-ל, האישור שלו היה חשוב לי יותר מכל דבר אחר ולשמח אותו (ואת סבתא שלי) היה בעיני ערך עליון שאין שני לו. לפני שנה, בסוף ההריון שלי, הוא אובחן כחולה סרטן (אותו סוג אלים שעדי טלמור סבל ממנו). בהתחלה הסתירו ממנו את דבר המחלה, כי ידעו שאם הוא ידע, הוא ירים ידיים. מעט אחרי הלידה, במאי, אחד הרופאים סיפר לו בצורה חסרת רגישות שאין שניה לה. מאותו הרגע, התחילה הדרדרות מזעזעת. סבא שלי, שהיה איש זקוף (בגיל 88), גאה, צלול, הפך לשבר כלי. כשראיתי אותו כמה ימים אחרי, הוא היה נראה לי כמו מישהו אחר, לא זיהיתי אותו. קצת לפני מותו בתחילת חודש אוגוסט, הוא כבר היה נראה כמו הקליפה שהוא היה קודם. רוב הזמן הוא ישן, היה לו קשה אפילו לדבר, הדבר היחיד ששימח אותו היו הנינות שלו, וגם זה היה מאד קצר מועד. ולי קרה משהו איום ונורא באותה התקופה - הרגשתי שאני מתאמצת לדבר איתו, שאני לא מסוגלת לראות אותו, שאני לא מסוגלת להיות שם, שכל כך כל כך קשה לי הדיסוננס הזה בין הסבא שלי שכל כך אהבתי, למה שהוא נהיה בסוף. וכעסתי על עצמי נורא ולא הצלחתי להתגבר על זה תקופה. רק בשבוע האחרון של חייו, הצלחתי להגיע לאיזושהי השלמה ולהבין שזאת דרך החיים. ככל שדיברתי על זה עם עוד אנשים שחוו אובדן של מישהו יקר להם במיוחד, וצפו בגסיסה איטית, במיוחד מישהו שהיה מאד חזק ודומיננטי, מתארים תחושות דומות למה שאת תיארת. אל תכעסי על עצמך. זה יעבור לך אחרי שתסיימי לכעוס על חוסר הצדק שבמצב. חיבוק.
