אמממ, אין כותרת
אני מכירה אותו כבר 30 שנה... אני מכירה אותו כדמות דומיננטית, כריזמטית, עם המון חברים, מצחיק וחזק. יחד עם זאת, הוא תמיד אהב וחיבק, פינק וליטף. היו לו את שני הצדדים בכדי להיות האבא המושלם שלי. והאמת, כך הוא גם היה. הערצתי אותו והאהבה שלי אליו באה כ"כ טבעי וכ"כ נכון. גם תמיד הרגיש לי שיש בנינו את הקשר הכי מיוחד מבין כל האחים. הוא תמיד היה יותר רגיש כלפיי ותמיד גונן עליי (גם כשלא צדקתי). לעומת זאת, אמא הייתה הכנועה יותר, זו שמגדלת את ארבעת הילדים בעוד אבא עבד בשתי עבודות כי לא יכל לשאת את המחשבה שילדיו יהיו בגן ולא יקבלו את כל מה שירצו באותו הרגע (עד היום הוא זוכר איך כשהלך לעבודה ראה באחד הגנים בקרבת מקום ילד בגן בוכה ואף גננת לא הגיעה להרגיע אותו ואפילו לא לקנח לו את האף). לאמא היה צד אחד - אמא בכל מובן המילה, היא אמנם הייתה מציבה גבולות ("חכו, חכו כשאבא יחזור". וכמובן כשחזר לא קרה דבר), אבל ניכר בה החום, הפינוק והאהבה. בדיעבד, אני חושבת ש"החולשה" שלה הגדילה את ה"חוזק" שבו... אני זוכרת שגדלתי בבית בלי צעקות עם המון המון המון אהבה. ואז משהו הפר את האיזון... לפני 20 שנה אבא יצא לפנסיה מוקדמת, בגיל 45, בגלל כאבי גב ואמא המשיכה לעבוד חצי משרה. תחילה אבא היה "מוצא את עצמו" - הוא היה הולך לישיבה, נפגש עם חברים, מתקן ומסדר דברים שהתקלקלו בבית ואם לא היה תמיד מוצא מה לעשות (כמובן, שאני מדברת על תקופה שכבר יכול היה לעמוד על הרגליים). לאט לאט ההליכות לישיבה התמעטו, הפגישות עם החברים פסקו ובמקום לתקן לרוב קילקל. האיש שהכרתי אבד... פתאום (בעצם, לא כ"כ פתאם) נגלה לפני אדם פסימי, וכחן, פסיבי, שכחן, מבודד ובעיקר אדם בוהה. כאילו איבד כל קשר למציאות. הדבוע הנוירולוג כבר נקב בשם 'דמינציה'. זה לא שהמושג כ"כ הפליא אותי. האפשרות עלתה כבר לפני חצי שנה, רק שקיוותי שבגלל ה"בידוד" שלו במהלך היום הוא בסוג של דיכאון ובעצם כל הנ"ל הם סימפטומים של דיכאון ולא של דמנציה. הרופא פסל את האפשרות על הסף. הוא אפילו לא היה מוכן לשלוח אותו לריפוי ועיסוק כי לטענתו נשלח לשם מישהו שעוד אפשר "להציל" ממנו משהו... הוא כבר המליץ לפנות לביטוח לאומי ולבקש מטפל בזמן שאמא בעבודה. עכשיו כבר יש חותם - האיש שלי כבר לא נמצא. אבא, אני מתנצלת שכעת אני צריכה לאמץ את עצמי להעריץ אותך, אני מתנצלת שאני מגייסת את כל כוחותיי בשביל לנהל איתך שיחת חולין בת שתי דקות ואני בעיקר מתנצלת שאני לא יודעת כיצד לאהוב ולעזור לך.
אני מכירה אותו כבר 30 שנה... אני מכירה אותו כדמות דומיננטית, כריזמטית, עם המון חברים, מצחיק וחזק. יחד עם זאת, הוא תמיד אהב וחיבק, פינק וליטף. היו לו את שני הצדדים בכדי להיות האבא המושלם שלי. והאמת, כך הוא גם היה. הערצתי אותו והאהבה שלי אליו באה כ"כ טבעי וכ"כ נכון. גם תמיד הרגיש לי שיש בנינו את הקשר הכי מיוחד מבין כל האחים. הוא תמיד היה יותר רגיש כלפיי ותמיד גונן עליי (גם כשלא צדקתי). לעומת זאת, אמא הייתה הכנועה יותר, זו שמגדלת את ארבעת הילדים בעוד אבא עבד בשתי עבודות כי לא יכל לשאת את המחשבה שילדיו יהיו בגן ולא יקבלו את כל מה שירצו באותו הרגע (עד היום הוא זוכר איך כשהלך לעבודה ראה באחד הגנים בקרבת מקום ילד בגן בוכה ואף גננת לא הגיעה להרגיע אותו ואפילו לא לקנח לו את האף). לאמא היה צד אחד - אמא בכל מובן המילה, היא אמנם הייתה מציבה גבולות ("חכו, חכו כשאבא יחזור". וכמובן כשחזר לא קרה דבר), אבל ניכר בה החום, הפינוק והאהבה. בדיעבד, אני חושבת ש"החולשה" שלה הגדילה את ה"חוזק" שבו... אני זוכרת שגדלתי בבית בלי צעקות עם המון המון המון אהבה. ואז משהו הפר את האיזון... לפני 20 שנה אבא יצא לפנסיה מוקדמת, בגיל 45, בגלל כאבי גב ואמא המשיכה לעבוד חצי משרה. תחילה אבא היה "מוצא את עצמו" - הוא היה הולך לישיבה, נפגש עם חברים, מתקן ומסדר דברים שהתקלקלו בבית ואם לא היה תמיד מוצא מה לעשות (כמובן, שאני מדברת על תקופה שכבר יכול היה לעמוד על הרגליים). לאט לאט ההליכות לישיבה התמעטו, הפגישות עם החברים פסקו ובמקום לתקן לרוב קילקל. האיש שהכרתי אבד... פתאום (בעצם, לא כ"כ פתאם) נגלה לפני אדם פסימי, וכחן, פסיבי, שכחן, מבודד ובעיקר אדם בוהה. כאילו איבד כל קשר למציאות. הדבוע הנוירולוג כבר נקב בשם 'דמינציה'. זה לא שהמושג כ"כ הפליא אותי. האפשרות עלתה כבר לפני חצי שנה, רק שקיוותי שבגלל ה"בידוד" שלו במהלך היום הוא בסוג של דיכאון ובעצם כל הנ"ל הם סימפטומים של דיכאון ולא של דמנציה. הרופא פסל את האפשרות על הסף. הוא אפילו לא היה מוכן לשלוח אותו לריפוי ועיסוק כי לטענתו נשלח לשם מישהו שעוד אפשר "להציל" ממנו משהו... הוא כבר המליץ לפנות לביטוח לאומי ולבקש מטפל בזמן שאמא בעבודה. עכשיו כבר יש חותם - האיש שלי כבר לא נמצא. אבא, אני מתנצלת שכעת אני צריכה לאמץ את עצמי להעריץ אותך, אני מתנצלת שאני מגייסת את כל כוחותיי בשביל לנהל איתך שיחת חולין בת שתי דקות ואני בעיקר מתנצלת שאני לא יודעת כיצד לאהוב ולעזור לך.
