אמממממממ
נו מה, ברור שעןד התלבטויות... מעבר לכן-פולין-לא-פולין-כן-הדרכה-במושב-לא-הדרכה-במושב-סמינר-מגמה-פרוייקטים-בעיות-צבא-כן-חבר-לא-חבר וכל שאר הבעיות שלי מציקה לי היום בעיה שעושה לי רע פיזית ומנטלית. ענייני ערכים וסדרי עדיפויות ועוד. טופ, כמו שניתן היה להבין מההודעות הקודמות שלי מה שנקרא "החינוך הבלתי פורמלי" בביצפר שלי הוא דבר חשוב, ומפותח. היום (ומחר) היה לנו סמינר חברה וכלכלה בתל חי, בהדרכת בינה (פעם עבדו עם המעורר). בכל מקרה, היום התחיל טוב, מדריך טיפה מוזר, סטודנט לפסיכולוגיה וסוציולוגיה, קצת ילד טבע, אז הוא התאים לחבר'ה. היו שתי הרצאות, את שמו של המרצה הראשון כבר הספקתי לשכוח, והמרצה השני היה ארז אשל - מאבק הסטונדטים (הפיצות של שרה נתניהו) להודרת שכ"ל - זוכרים? טוב, הוא התחיל לדבר, ואמר מראש שאין לו הרבה זמן לתגובות ושאלות, ושהוא הולך להרגיז אותנו בכוונה על מנת לעורר דיון. והוא אכן עשה זאת, וזו טכניקה ידועה,ולא זה מה שהרגיז אותי. מה שכן הרגיז אותי הוא השלכות דבריו, שאני לא בטוחה שהוא לקח בחשבון עד הסוף. הוא דיבר הרבה על לקחת אחריות אישית, ולדאוג להרים את המדינה שלנו על הרגלים, וזה תלוי בנו, ואנחנו, הנוער, אלו שמשפיעים, ולנו יש את הכוח, והפוליטיקאים הם קריקטורה שלנו. וכל זה בסדר. והיה כיף לשמוע אותו מדבר, הוא חכם, הוא לא דוס מחמד, יש לו מה להגיד והוא יודע איך להגיד את זה, ללא ספק בכלל. אבל הוא גרם לי להרגיש כל כך רע עם עצמי. יצאתי כמעט בוכה, טוב, בוכה באמת. לא שהרגשתי שמה שאני לא אעשה לא יספיק, אבל הוא גרם לזה להראות כאילו מה שאני עושה זניח, ולמרות שהוא אמר שהדברים הקטנים הם מה שחשוב, והשינויי חייב להתחיל בבסיס, בקטן, מהנוער וכיו"ב. אבל הוא נתן המוני דוגמאות של מה אפשר לעשות, עם ילדים וקשישים וחרם צרכנים וחרם מותגים ועוד ועוד ועוד. ואני הרגשתי כאילו מה שאני לא אעשה לא באמת יעשה הבדל. הוא גרם לי להרגיש שכל מה שעשיתי פשוט לא מספיק, ולעולם גם לא יהיה. אני לא בטוחה שאני מצליחה להבהיר את עצמי. הוא כל הזמן הכליל ודיבר על זה שהנוער נהנתן ולא תורם ולא עושה שומדבר למען החברה שלו, וזה לא שאני מרגישה שמה שאני עושה נטמע בין כל מה שלא עושים, הוא נתן לי להרגיש שאני לא בסדר כי אני לא לוקחת על עצמי עוד, אבל כבר מזמן הגעתי למסקנה שאי אפשר לעשות הכל, וצריך להתמקד כדי לעשות באמת. אחרי שהכעס שלי על עצמי ועליו ישקע אני אבהיר את עצמי. בנתיים לילה טוב, אתם אנשים מצויינים! (חיזוקים לעצמי ולסביבה, מוגש מטעם האגודה לחיות וחיוכים) זו הודעה דיכאונית
נו מה, ברור שעןד התלבטויות... מעבר לכן-פולין-לא-פולין-כן-הדרכה-במושב-לא-הדרכה-במושב-סמינר-מגמה-פרוייקטים-בעיות-צבא-כן-חבר-לא-חבר וכל שאר הבעיות שלי מציקה לי היום בעיה שעושה לי רע פיזית ומנטלית. ענייני ערכים וסדרי עדיפויות ועוד. טופ, כמו שניתן היה להבין מההודעות הקודמות שלי מה שנקרא "החינוך הבלתי פורמלי" בביצפר שלי הוא דבר חשוב, ומפותח. היום (ומחר) היה לנו סמינר חברה וכלכלה בתל חי, בהדרכת בינה (פעם עבדו עם המעורר). בכל מקרה, היום התחיל טוב, מדריך טיפה מוזר, סטודנט לפסיכולוגיה וסוציולוגיה, קצת ילד טבע, אז הוא התאים לחבר'ה. היו שתי הרצאות, את שמו של המרצה הראשון כבר הספקתי לשכוח, והמרצה השני היה ארז אשל - מאבק הסטונדטים (הפיצות של שרה נתניהו) להודרת שכ"ל - זוכרים? טוב, הוא התחיל לדבר, ואמר מראש שאין לו הרבה זמן לתגובות ושאלות, ושהוא הולך להרגיז אותנו בכוונה על מנת לעורר דיון. והוא אכן עשה זאת, וזו טכניקה ידועה,ולא זה מה שהרגיז אותי. מה שכן הרגיז אותי הוא השלכות דבריו, שאני לא בטוחה שהוא לקח בחשבון עד הסוף. הוא דיבר הרבה על לקחת אחריות אישית, ולדאוג להרים את המדינה שלנו על הרגלים, וזה תלוי בנו, ואנחנו, הנוער, אלו שמשפיעים, ולנו יש את הכוח, והפוליטיקאים הם קריקטורה שלנו. וכל זה בסדר. והיה כיף לשמוע אותו מדבר, הוא חכם, הוא לא דוס מחמד, יש לו מה להגיד והוא יודע איך להגיד את זה, ללא ספק בכלל. אבל הוא גרם לי להרגיש כל כך רע עם עצמי. יצאתי כמעט בוכה, טוב, בוכה באמת. לא שהרגשתי שמה שאני לא אעשה לא יספיק, אבל הוא גרם לזה להראות כאילו מה שאני עושה זניח, ולמרות שהוא אמר שהדברים הקטנים הם מה שחשוב, והשינויי חייב להתחיל בבסיס, בקטן, מהנוער וכיו"ב. אבל הוא נתן המוני דוגמאות של מה אפשר לעשות, עם ילדים וקשישים וחרם צרכנים וחרם מותגים ועוד ועוד ועוד. ואני הרגשתי כאילו מה שאני לא אעשה לא באמת יעשה הבדל. הוא גרם לי להרגיש שכל מה שעשיתי פשוט לא מספיק, ולעולם גם לא יהיה. אני לא בטוחה שאני מצליחה להבהיר את עצמי. הוא כל הזמן הכליל ודיבר על זה שהנוער נהנתן ולא תורם ולא עושה שומדבר למען החברה שלו, וזה לא שאני מרגישה שמה שאני עושה נטמע בין כל מה שלא עושים, הוא נתן לי להרגיש שאני לא בסדר כי אני לא לוקחת על עצמי עוד, אבל כבר מזמן הגעתי למסקנה שאי אפשר לעשות הכל, וצריך להתמקד כדי לעשות באמת. אחרי שהכעס שלי על עצמי ועליו ישקע אני אבהיר את עצמי. בנתיים לילה טוב, אתם אנשים מצויינים! (חיזוקים לעצמי ולסביבה, מוגש מטעם האגודה לחיות וחיוכים) זו הודעה דיכאונית
