"אמונה" או "ידיעה"

[יוחנן כהן הגדול]

"אמונה" או "ידיעה"

למה יסוד הדת הוא ה"אמונה" ולא ה"ידיעה"? למה "להאמין" בתורת משה שהוא נכון, דבר שהוא נכון מעבר לכל ספק זה דבר "שיודעים" ולא דבר שצריכים לסמוך על "אמונות" בלבד. אמונות יש הרבה, כל קבוצה בעולם "מאמין" בדברים אחרים, ועל "אמונה" לא ניתן להתווכח, נוצרי מאמין בנצרות, מוסלומי באיסלם וכו', גם רואים שבדרך כלל אנשים מאמינים במה שהם גדלו עליהם, לא רואים קבוצה גדולה של האיסלם שפיתום שינו את דעתם לאמת, וגם לא עשרות דתות אחרות, גם חוזרי בתשובה אם הוא יהודי בדרך כלל הוא נהיה יהודי דתי, אם הוא מוסלומי הוא נהיה מוסלמי דתי וכו' לעומת זאת המדע הוא בעיקר "ידיעה", דברים שהוכחו מעבר לכל ספק וזה גם כוחו, כל הקידמה בעולם עם כל הטכנולוגיה המדהימה יסודו הוא "בידיעה" ברורה של חוקי הטבע, לפעמים המדע הוא בניגוד ההגיון הפשוט של האדם, ובניגוד למה שאנשים היו מוכנים "להאמין" בו, בניגוד לשכל הישר ולכן הם לא התקבלו אלפי שנים עד שזה הוכח ונהיה "לידיעה" שלא ניתן לויכוח. אלפי השנים שהמדע היה בגדר "אמונה" בלבד המדע לא הוביל לשום מקום, "וכשהידיעה" המדעית החליף את "האמונות" הטפילות של כביכול המדע של חכמי יוון, חכמי מצרים, וחכמי התלמוד הכל התחיל להשתנות, גם רואים כשמדובר "בידיעה" כל קהילות העולם מכל הדתות וכל הזרמים מתאגדים סביב המדע, ובכל מה שקשור למה שהוכח אין כמעט עוררין. נקודה למחשבה "אמונה" או "ידיעה".

 

[manew]

תשובה

אני לא זוכר אם זה רס"ג או מישהו אחר אבל אחד מגדולי הוגי הדעות של עם ישראל כתב בספרו שה"אמונה" של עם ישראל היא למעשה "ידיעה" אם אתה רוצה אני יחפש את הציטוט המדויק וממי הוא חיים

 

[נאמן למקורות]

הייתי שולח אותך לסמינר.....

של ערכים, ומשם היית חוזר עם "ידיעה". נסה, אם לא יועיל - לא יזיק. ברכה והצלחה.

 

[asaf2000]

אמונה וידיעה

שערים בתפלה – הרב שמשון דוד פינקוס זצ"ל עמוד נ"א אות ג' והנה היסוד הראשון של התפילה היא אמונה. היינו להאמין שיש בורא לעולם, ולדעת שהבורא הוא מציאות קיימת מעשית ממשית וחיה לא פחות מכל מציאות אחרת המוכרת לנו. אבל באמת עדיין אין זה מובנה האמיתי של האמונה, שהרי עצם ההכרה שהבורא נמצא אינה בגדר אמונה, אלא היא ידיעה פשוטה הנראית בעליל לכל מי שאינו סומא (עיוור) גמור, ואת שירת העולם להבורא רק חרש גמור אינו שומע, ואנה"נ שיד הרבה שאינם שומעים ואינם רואים, אבל מי שכבר נפתחו עיניו הרי מעתה רואים את האמת בעליל, שא מרום עיניך, הסתכל סביבותיך והתבונן בתוכך וראה מי ברא אלה, וכל זה הוא ראיה פשוטה ולא בגדר אמונה. וא"כ מה מצווים אנו במצוות האמונה. אלא המובן האמיתי של אמונה הוא להאמין שיכולתו יתב' היא בלתי בעלית תכלית, ולהאמין במה שאין כח בפה לאומרו ולא באוזן לשומעו ולא בלב האדם להכירו על בוריו. ועל כן כאשר לב האדם כבד עליו מחמת איזו צרה הרובצת עליו, והוא עצוב או מיואש או קרוב לכך מפני שלדעתו אין לצרותיו פתרון, הרי באמת חסרון גדול יש כאן באמונה, דאם היה מאמין שלאלוקים פתרונים, ומה שנראה לו שאין עצה ותושיה, הרי להקב"ה יש על זה עצות פשוטות ומעשיות להוציאו מהסבך, שהרי גדול הוא למעלה ממה שיכול לתפוס בקטנותו, ואין חקר ליכולתו. משל לחולה מסוכן השוכב על ערש דוי עצוב ושבור שנפשו ביודעו שהרופאים התייאשו מחייו, והנה שומע הוא שהגיע לעירו רופא מומחה היודע לרפאות מחלתו, הרי רק לשמע אזניו מתמלא לבו בתקוה ושמחה. ואפילו אם אינו יודע אם יסכים הרופא לבוא אליו, ואם באמת ביכולתו לרפאותו, אבל עצם זיק התקוה, ואפילו ספיקא, כבר משמחת היא ומשנה את הרגשתו והבעת פניו שתתכן רפואה למחלתו, וכן מי שצריך לשלם חוב גדול תוך זמן קצר ולבו עצב עליו שאינו יודע מאין ישיג סכום גדול כזה בכמה שעות, הרי אם לפתע ישמע שהגיע אחד ממכיריו האמיד בנכסים, כבר יראה על פניו זיק התקוה, וגם אם אינו יודע אם אמנם יחלצהו מן המיצר. הרי לפנינו שאם אותם האנשים, החולה ובעל החוב, היו מאמינים בהקב"ה, ואפילו בספק, שביכלתו יתב' למצוא פתרון לבעיותיהם, הרי גם כשנראה לכאורה בעינים טבעיות שהמצב אבוד, היו מתמלאים בשמחה בבטחונם בהשי"ת שיושיעם. וקורה לפעמים אצל המאמין בהקב"ה ששומע תפילתו, שכאשר מעניק לו דבר מה שופך הוא מר שיחו לפני בוראו כמי ששופך ומתמרמר לפני אוהבו, וכמו דאמרו (יומא ע"ה) דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים. ואומר , רבש"ע, אוי כמה מר לי וכמה אני מיואש – אין כל פיתרון לרע מצבי. וכך שופך הוא לבו לפני בוראו מתוך צער ויאוש. והנה לעינינו נראה שזו היא תפילה נפלאה דבדקות, אבל לאמיתו של דבר יש כאן חשש אפיקורסות וכפירה, דהרי עומד הוא לפני בוראו ומכריז דאין פתרון למצבו! ואם היה באמת מאמין בהקב"ה, היינו שהיה מכיר עוצם יכולתו וגודל חסדו, היה צריך, כשעומד ומדבר לפניו ית', שתתנוצץ בן המחשבה – הרי מדבר אני לפני מי שכל הפתרונות בידי, וודאי שיש לו פתרון גם בשבילי. משל למי שצריך הלוה גדולה מהבנק, ואינו מצליח בשום אופן לקבוע פגישה עם מנהל הבנק בכדי שיועל להסביר לו את רע מצבו וכמה שהוא זקוק לכסף, ויודע הוא שאם היו נותנים לו רק לשוחח שיחה קצרה עם המנהל ודאי היה מרחם עליו. והנה במקרה, נוסע הוא באוטובוס, ופותח בשיחה עם האדם היושב לידו ומספר לו על מצבו הכספי, ופתאום הוא מבחין שזה האיש הוא בעצם המנהל עצמו – איזו שמחה מתפרצת מלבו ברגע זה. כן הוא כשמדבר האדם אל בוראו ומזכיר את שמו, אם רק יחשוב לרגע מה פירוש שמו יתב', הרי באותו רגע תתנוצץ בקרבו שמחה עצומה, אוי! איזו סייעתא דשמיא! איזה מקרה מוצלח! דוקא את מי שפגשתי כאן בבית הכנסת בתפילתי, בתפילת שמונה עשרה, אותו שאני מדבר איתו עכשיו, דוקא הוא זה שבידו לעזור לי, וגם עוזר הוא לכל מי שרק מבקש ממנו.