אמהות בדיאטה

אמהות בדיאטה


אני רואה אותן סביב.
נשים שסופרות קלוריות. נשים שסופרות נקודות. נשים שמורידות במשקל ולא מתמידות במשקל היעד ומעלות בחזרה עם ריבית או בלעדיה.
אני שומעת אותן אומרות "אני רעבה" ואוכלות חסה כי נגמר להן מניין הקלוריות להיום. הן משחקות עם העוגה בצלחת. הן אוכלות תפוח ומאוחר בלילה אוכלות השלמות. הן מתאפקות, הן נלחמות, הן מתמודדות על יום וכל דקה על מה וכמה ואיך לאכול. הן נשים רעבות.
מוצאות פגמים בלי סוף בגוף, תמיד צריכות להוריד עוד כך וכך ק"ג למושלמות.
זה לא משנה אם לדעתן מדובר ב 2 ק"ג או 40 ק"ג הן תמיד במצב של דיאטה.
מילא העניין היה נשאר אצלן. אבל לא.
בדור שלנו הנשים האילו, אנחנו, מעבירות לבנות שלנו את אובססיית הרזון. הילדות שלמו תהיינה הדור השני להנצחת הבעיה של "להיות בדיאטה".
היום כ 80% מבני הנוער עושים דיאטה. ילדות בנות 12 כבר סובלות מרגשי נחיתות הנובעות מהמראה שלהן.
אנחנו, האמהות מעבירות את המסר באופן גלוי או סמוי לבנות שלנו. ברור שמתוך דאגה. ברור עם הרבה אהבה. אנחנו דואגות ואפילו חרדות למקובלות החברתית של הילדות. בשם המקובלות הרצויה אנחנו מעבירות מסרים.
איך יוצאים ממעגל הקסמים הזה?
איך מעבירים מסר אחר לילדה שרואה כל היום את אמא ב"דיאטה"?
 
איזה מזל שיש לי 3 בנים


ברור לי שאם הייתה לי בת, הייתי מעבירה לה גם מבלי להתכוון, את התסבוכים הללו.
 

יעל י

New member
ואני לא מצליחה להעביר שום מסר...

לא גלוי ולא סמוי לבן שלי בן ה 16 והוא שמן.
לא לומד ולא מפנים
לא לספירת קלוריות
לא לרעב המדומה
לא לפעילות הגופנית
פשוט לא.

אבל כמוכן אני בטוחה שאם היו לי בנות אז המצב היה שונה.
כמו שדה גם לי 3 בנים.
 
למזלי איתי שלי עדיין קטן

וזה מזל גדול עבורי ועבורו כי זה תופס אותי בדיוק במקום הרגיש הזה של העברת מסרים ולדעתי אין כמו דוגמא אישית כדי להראות לילד מה שאתה רוצה שילמד.
אני משתדלת מאוד לשנות את התזונה שלי ולא לעשות דיאטה כדי שהוא יראה וילמד לאכול בריא מתוך בחירה, מתוך זה שיראה אותנו בוחרים נכון.
אני מקווה מאוד שכשיסתכל על תמונות עבר שלי אוכל לספר לו שבעבר בחרתי אחרת והיה לכך מחיר וכיום אני בוחרת לאכול בריא יותר כך שגם אני לא רעבה וגם אני נהנת מכל העולמות כי אני כן מרשה לעצמי מהכל אבל מידי פעם ולא כל הזמן.

אני חושבת שהמסר של דיאטות ורזון הוא מעבר למסר שעובר בבית אלא מסר חברתי שסובב אותנו ולכן גם אם בבית אין אמא בדאטה עדיין הילדה תהיה חשופה לכך מאוד.
זה עצוב אבל בעיני בדיוק כמו כל דבר אחר בחינוך אנחנו ההורים צריכים להיות שם כדי להעלות את הביטחון העצמי, אנחנו צריכים להיות שם כדי לפקח ואנחנו צריכים להיות שם כדי להדריך.
אני כרגע מדברת בתיאוריה כי כמו שכתבתי איתי עדיין קטן אך מקווה מאוד שלא להתבדות.
 

הגר הגר

New member
אני חיה בתוך הפחדים הללו

אמנם הקטן שלי בן שנה וחמישה חודשים בקרוב אבל אני כבר מתכננת את הארוחות שלו שיהיו "לפי הספר"...אין ממתקים בבית כרגע והדבר היחידי שקרוב לממתק שהוא מקבל בגן זה 'פתיבר'..
אני בוודאי אצטרך יעוץ כשיגדל כדי שלא אעביר אליו את האובססיה שלי..
 
בעיה כואבת

אני בדיאטה תמידית. מקפידה על מזון בריא ומשתדלת לא להפריז בכמויות.

אני מניחה שהבת שלי קולטת את הצורך בלהיות רזה. אבל, אי אפשר רק לומר שזה בא ממני. כל הסביבה, הטלויזיה, העיתונים כולם משדרים שרק רזון זה טוב.

המסר שאני מנסה להעביר הוא שכל עוד היא לא תפריז בכמויות המזון ובעיקר תמשיך לשמור על אורח חיים בריא שמשלב הרבה ספורט היא לא תשמין.
 

יעל י

New member
מרחיבה את הדיון...

ממתקים חטיפים בבית - לילדים כמובן...
יש לכן?
כמה אוכלים?
בתור מה?(פיצוי,התנייה וכו')
 

סגלה

New member
אצלי

כל הילדים רזים אפילו חלקם מאד
היתה בת אחת שמנמונת אבל הפסקתי לקנות חטיפים וממתקים
והיא כנראה גם עובדת על עצמה וכיום היא רזה.
פעם בשבוע יש עוגיות לכבוד שבת
בד"כ אין חטיפים-גם יקר גם משמין וגם לא בריא

פעם ב יוצא שקונים חטיפים

דגנים כן יש
 
אחד הנושאים הרגישים...

יש לי שתי בנות ושלושה בנים.
למזלי-אף אחד מהם לא קיבל ממני את המכה הזאת של נטייה להשמנה.
כולם בסדר גמור,לא רזים מדי ולא ההיפך.
כשהבכורה נולדה הייתי די קיצונית בעניין-ז"א אין ממתקים,לא הרשיתי גם לסבתות לתת, רק אוכל בריא וכו'.
ברור שבמשך הזמן זה השתנה.
לפני חמש שנים בערך התחלתי את השינוי שלי.בערך באותו זמן אצל בעלי הופיעה סכרת ,אז בכלל...
הילדים יודעים שאנחנו אוכלים יותר בריא,כולנו.לא אומרת שאין שום ממתק/חטיף בבית,אבל הרבה פחות ממה שהיה פעם.
אם הם שואלים למה אני לא קונה משהו,אני לא אומרת שהסיבה היא שזה משמין,אלא שזה לא בריא.
בנוסף-אני מגבילה זמן מחשב/טלויזיה,ומעודדת אותם לצאת החוצה,מה שאומר כדורגל/כדורסל/סתם לרוץ ולהוציא אנרגיה.
 

לילית462

New member
אני לא "כל היום בדיאטה" אבל עדיין מוטרדת מכך

אני חושבת שיש כאן בפורום הרבה נשים שזה עוול להגיד עליהן שהן "כל היום בדיאטה" - אבל זה לדיון אחר.

הבת הגדולה שלי מאוד רזה (לא ברור לי מאיפה הגנים האלה...) ואני מוצאת את עצמי מעט חרדה כשהיא אוכלת, ואוכלת, ואוכלת... אבל אני תמיד אומרת לה (ולעצמי) אם את רעבה - תאכלי, שבעת? מספיק!
אני גם חייבת להגיד שהיא אוכלת אוכל ולא שטויות - ולכן אני מסיקה מזה שהיא פשוט צריכה את זה כי היא גדלה (וגם שאני מבשלת מעולה ואי אפשר להפסיק לאכול את האוכל שלי
)

זה מעסיק אותי, אז אני מדברת על זה... בינתים נדמה לי שלילדים שלי יש הרגלי אכילה טובים משלי וטובים באופן כללי...
 
את מתארת נשיות בהפרעת אכילה

( וכמעט כתבתי נשיות בהפרעת אישיות....)
אז הפרעות אכילה ברמה זו או אחרת - אין לי ולא העברתי שום מסרים כאלו או אחרים לסביבתי, אני לא סופרת ולא סוגדת לחסה - אבל לעומת זאת בוחרת באכילה בריאה ומשלבת "חשקים" שנכון לי.
אין אצלנו אוכל מוקצה - מלבד הג'אנק כמובן וממתקים היו, נבחרים ומוגבלים, בהיות הילדים בגיל המתאים..
הבנות שלי עברו את תקופת היחסים של שונאים סיפור אהבה עם המראה בגיל ההתבגרות ושרדו את הסיפור וחיות במערכת יחסים סבירה עם מה שמשתקף.
נכון, אנחנו חברה שמשדרת "רזה זה יפה" אבל כולנו זוכרים שיופי הוא בעיניי המסתכל.
צריכים דומני להזכיר לעצמנו לאהוב את גופנו גם אם מקיפים אותו באהבה כמה ק"ג שממש מיותרים. לתפיסתי רק אהבה וקבלה תאפשר לוותר על העודף המכביד.
וכאם תמיד פחדתי מאנורקסיה ולא מהשמנה, זה נראה לי הרבה יותר מסוכן ומאיים בגיל ההתבגרות.
ואם אני קוראת נכון בין השורות אז ההורות השפויה צריכה להתחיל בעצמיות אחראית ובעיניים פקוחות לרווחה לגבי עצמנו ולהיות מודעים כי ישנם מסרים בלתי מילוליים ( וגם כאלו שאינם במקרר או בארון הממתקים ) שעוברים לדור הבא. הם חשובים אולי יותר.

איך אני אוהבת את הדיונים שאת פותחת...........
 
למעלה