אמהות אכלו בוסר
ושיני בנות תיפולנה... או מה שלא יהיה. כתבתי פה בעבר על מיומנויות החיים שאין לי. אני כמובן לא יכולה להאשים אותה בזה, אף ולמרות שהיא נטלה חלק בכל החוסר הזה, בין אם היא התכוונה לכך ובין אם לא. מה אכפת לי שהיא לא התכוונה? אני יודעת שזה נשמע אינפנטילי ושאני אמורה להבין ולהביט על כל העניין בצורה בוגרת. אבל לא בא לי. הכי קטע שאני אדישה לזה בטירוף. הפסיכולוגית מנסה לתאר לי שלל תחושות ומחשבות נוגעות ללב שיכלו לעבור אצל אמא שלי בראש ובלב בתקופה שהיא היתה חולה ואני פשוט מביטה עליה באדישות. זה לא מרשים אותי בכלל. רק כשאני חושבת על הילדה הקטנה ההיא שלא מבינה כלום, רואה בדמיוני איך הקירות סוגרים עליה ופתאום הכל מחשיך עד שהיא הופכת לזעירה, כמעט בלתי נראית... רק אז עולות בי דמעות ופתאום מתגלה לו איזה גושון קטן בגרון. שתהיו בעניינים-אני בכלל לא חושבת שזו אני באותו רגע. ובשניה שאני קולטת שאני בעצם רואה את עצמי פתאום הכל נעלם. כאילו ההכרה נותנת לי כאפה שגורמת לי לבלוע את הגוש ומההדף של המכה העיניים שלי מתייבשות. זה מכעיס אותי עוד יותר. ילדים לא אמורים לגדול כך. ילד לא צריך לגדול בלי מסגרת, בלי חום, בלי תמיכה. בלי שאמא או אבא יתפחלצו מרוב אושר כי הוא צייר קו. בלי שמישהו יהווה דוגמא עבורו, מודל לחיקוי. מאיפה אדם בוגר צריך לדעת איך רבים עם הבנק כשהוא אף פעם לא שמע את אבא או אמא עושים זאת בעצמם? זו סתם דוגמה, אבל תארו לעצמכן שאם מדובר בדבר כל כך שטותי שמתקשים בו, מה לגבי הדברים הבאמת קשים? זה לא יתכן שילד יהפוך כל דבר שזז למודל לחיקוי עבורו- פעם זו השכנה ופעם הדודה, ופעם אבא ופעם אחי הגדול, פעם חברות שלי מבית ספר, פעם האמהות שלהן. אתן יודעות איזה סלט זה עושה לי בתוך הראש? לפני כל צעד אני שומעת 70 קולות שונים שמתיימרים להיות אינסטינקט שאמור להגיד לי כיצד לפעול וכל אחד אומר לי משהו אחר. ואני ממש לא סכיזופרנית או משהו. איפשהו אני חושבת שאני שומעת גם את עצמי אבל... הקול שלי לא מספיק החלטי כדי שאני אוכל לקבוע האם לעשות משהו מסויים יהיה הדבר הנכון לעשות, לעומת קולות אחרים שנשמעים לי כל כך צודקים ובטוחים בעצמם. זה דפוק לגמרי. אבל זו בכל זאת לא רק אשמתה. זו גם אשמתו של אבא שלי. למרות שגם אליו אני לא יכולה לבוא בטענות. הוא לא אשם שהוא היה צריך להיות שם בשביל אשתו הגוססת, לטפל וכל זה. בין כל העבודה והטיפולים הוא פשוט שכח, או הדחיק או שמר את השיחות וההסברים וכל שאר הדברים היומיומיים השוליים לאחר כך. הבעיה היא שהדברים הללו הם בעצם הדברים הכי חשובים שילד צריך סביבו. לעזאזל. מצד אחד אני אדישה לזה, כי זה כבר קרה. מה יעזור לי לכעוס עליהם? גם התנצלות לא תעזור וגם לא שיעורים פרטיים בלחיות. יש פער של 20 שנה להדביק ואני לא מתכננת לשכור דירה לראשונה בגיל 40. אז אני אלמד לבד, אזרוק את עצמי למים. אני הרי לא הראשונה ולצערי בטוח שלא האחרונה שאגדל בלי אם ואולי בנסיבות דומות. אבל מצד שני זה פשוט מטריף אותי שהחיים מרשים לדברים כאלה לקרות. והכי קטע שזה בכלל נראה לי שרירותי. סימנו איקס על הביצית שלי. תראו לי גור של חיה כלשהי בטבע שגדל בלי אמא שלו, אני רוצה לראות מה יקרה קודם, האם הוא יטרוף או יטרף. לרגע באתי לספר על חברה שלי, שבעיניי היא וונדרוומן. הכל היא יודעת לעשות. היא מדהימה. ואז רציתי לכתוב מה היא יודעת לעשות ולתאר למה בעצם היא כל כך מדהימה בעיניי, ותוך כדי חשבתי לעצמי שאלו בעצם דברים בסיסיים שכל אחד יודע לעשות, מן הסתם. אבל היי, אני לא יודעת לעשות אותם. לפעמים אני אפילו לא יודעת שאני בכלל אמורה לעשות אותם. בקיצור, זהו. אין לי עוד מה להוסיף. אבל כל כך כיף לכתוב. כבר חודשים שאני מנסה אבל ברגע שאני מתיישבת מול המסך נעלמות לי המילים. ופתאום היום הכל השתחרר לי והאצבעות התחילו להקליד. איזה כיף. בכל מקרה, זה היה יום עמוס מדי בשבילי. רגשית ופיזית. הלוואי שיום חמישי יגיע עוד לפני שתחלוף בי המחשבה על מתי הוא יגיע. אני כל כך רוצה לישון.
ושיני בנות תיפולנה... או מה שלא יהיה. כתבתי פה בעבר על מיומנויות החיים שאין לי. אני כמובן לא יכולה להאשים אותה בזה, אף ולמרות שהיא נטלה חלק בכל החוסר הזה, בין אם היא התכוונה לכך ובין אם לא. מה אכפת לי שהיא לא התכוונה? אני יודעת שזה נשמע אינפנטילי ושאני אמורה להבין ולהביט על כל העניין בצורה בוגרת. אבל לא בא לי. הכי קטע שאני אדישה לזה בטירוף. הפסיכולוגית מנסה לתאר לי שלל תחושות ומחשבות נוגעות ללב שיכלו לעבור אצל אמא שלי בראש ובלב בתקופה שהיא היתה חולה ואני פשוט מביטה עליה באדישות. זה לא מרשים אותי בכלל. רק כשאני חושבת על הילדה הקטנה ההיא שלא מבינה כלום, רואה בדמיוני איך הקירות סוגרים עליה ופתאום הכל מחשיך עד שהיא הופכת לזעירה, כמעט בלתי נראית... רק אז עולות בי דמעות ופתאום מתגלה לו איזה גושון קטן בגרון. שתהיו בעניינים-אני בכלל לא חושבת שזו אני באותו רגע. ובשניה שאני קולטת שאני בעצם רואה את עצמי פתאום הכל נעלם. כאילו ההכרה נותנת לי כאפה שגורמת לי לבלוע את הגוש ומההדף של המכה העיניים שלי מתייבשות. זה מכעיס אותי עוד יותר. ילדים לא אמורים לגדול כך. ילד לא צריך לגדול בלי מסגרת, בלי חום, בלי תמיכה. בלי שאמא או אבא יתפחלצו מרוב אושר כי הוא צייר קו. בלי שמישהו יהווה דוגמא עבורו, מודל לחיקוי. מאיפה אדם בוגר צריך לדעת איך רבים עם הבנק כשהוא אף פעם לא שמע את אבא או אמא עושים זאת בעצמם? זו סתם דוגמה, אבל תארו לעצמכן שאם מדובר בדבר כל כך שטותי שמתקשים בו, מה לגבי הדברים הבאמת קשים? זה לא יתכן שילד יהפוך כל דבר שזז למודל לחיקוי עבורו- פעם זו השכנה ופעם הדודה, ופעם אבא ופעם אחי הגדול, פעם חברות שלי מבית ספר, פעם האמהות שלהן. אתן יודעות איזה סלט זה עושה לי בתוך הראש? לפני כל צעד אני שומעת 70 קולות שונים שמתיימרים להיות אינסטינקט שאמור להגיד לי כיצד לפעול וכל אחד אומר לי משהו אחר. ואני ממש לא סכיזופרנית או משהו. איפשהו אני חושבת שאני שומעת גם את עצמי אבל... הקול שלי לא מספיק החלטי כדי שאני אוכל לקבוע האם לעשות משהו מסויים יהיה הדבר הנכון לעשות, לעומת קולות אחרים שנשמעים לי כל כך צודקים ובטוחים בעצמם. זה דפוק לגמרי. אבל זו בכל זאת לא רק אשמתה. זו גם אשמתו של אבא שלי. למרות שגם אליו אני לא יכולה לבוא בטענות. הוא לא אשם שהוא היה צריך להיות שם בשביל אשתו הגוססת, לטפל וכל זה. בין כל העבודה והטיפולים הוא פשוט שכח, או הדחיק או שמר את השיחות וההסברים וכל שאר הדברים היומיומיים השוליים לאחר כך. הבעיה היא שהדברים הללו הם בעצם הדברים הכי חשובים שילד צריך סביבו. לעזאזל. מצד אחד אני אדישה לזה, כי זה כבר קרה. מה יעזור לי לכעוס עליהם? גם התנצלות לא תעזור וגם לא שיעורים פרטיים בלחיות. יש פער של 20 שנה להדביק ואני לא מתכננת לשכור דירה לראשונה בגיל 40. אז אני אלמד לבד, אזרוק את עצמי למים. אני הרי לא הראשונה ולצערי בטוח שלא האחרונה שאגדל בלי אם ואולי בנסיבות דומות. אבל מצד שני זה פשוט מטריף אותי שהחיים מרשים לדברים כאלה לקרות. והכי קטע שזה בכלל נראה לי שרירותי. סימנו איקס על הביצית שלי. תראו לי גור של חיה כלשהי בטבע שגדל בלי אמא שלו, אני רוצה לראות מה יקרה קודם, האם הוא יטרוף או יטרף. לרגע באתי לספר על חברה שלי, שבעיניי היא וונדרוומן. הכל היא יודעת לעשות. היא מדהימה. ואז רציתי לכתוב מה היא יודעת לעשות ולתאר למה בעצם היא כל כך מדהימה בעיניי, ותוך כדי חשבתי לעצמי שאלו בעצם דברים בסיסיים שכל אחד יודע לעשות, מן הסתם. אבל היי, אני לא יודעת לעשות אותם. לפעמים אני אפילו לא יודעת שאני בכלל אמורה לעשות אותם. בקיצור, זהו. אין לי עוד מה להוסיף. אבל כל כך כיף לכתוב. כבר חודשים שאני מנסה אבל ברגע שאני מתיישבת מול המסך נעלמות לי המילים. ופתאום היום הכל השתחרר לי והאצבעות התחילו להקליד. איזה כיף. בכל מקרה, זה היה יום עמוס מדי בשבילי. רגשית ופיזית. הלוואי שיום חמישי יגיע עוד לפני שתחלוף בי המחשבה על מתי הוא יגיע. אני כל כך רוצה לישון.
כייף להיות כאן שוב!!