אמא
"אל תינתני לו", היא אומרת, "אל תינתני". אני מסתכלת עליה, מנסה לאמוד את גילה. אישה כבת 70 חפה מכל איפור, חרוצת קמטים, בעיקר קמטי כאב. "אל תיתני לו יותר, אף פעם אל תיתני לו", היא זועקת. חלוק דהוי היא עוטה על עצמה, נקי למשעי, מין חפות נאיבית זועקת מהחלוק שעליה. "אני מיבקשת ממך, יותר לא לתנת לו כלום, שום דבר". דמעות מחליקות במורד לחייה. אני תוהה אם דמעות זו מחלה מידבקת, לנוכח הגוש המאיים שמתחיל לזחול לי בגרון. "אני הולכת עכשיו לכל המקומות שהוא הולך ומיבקשת מכולם שלא יתנו לו, בכל מקום הוא משאיר לי רק אש, ואני, איך אני יכולה לכבות את השריפות האלה?" היא ממקדת את המבט שלה בי. מכל האנשים בחנות המכולת השכונתית, מבטה נופל עלי. אני מחבקת את האישה הזרה לי לחלוטין ומבוכה יורדת עלי. כמה החיבוק הזה תורם לאישה השברירית הזו? אני תוהה. "אז תבטיחי לי שלא תתני לו יותר כלום", היא חוזרת על עצמה בפני בעלת המכולת, "לא בירות, לא אלכוהול, לא ביצים, לא סיגריות, לא לחם, אין לי מאיפה להביא כסף לחובות שהוא עושה עלי, הוא לוקח לי תכשיטים מהקופסא, מוכר אותם והולך לשחק בקזינו, קונה במכולת שלך ובחנויות אחרות ואומר לכולם, תרשמו, אמא שלי תשלם, ואני, מאיפה אשלם? מהקיצבה של הנכים שאני מקבלת מהלאומי?, הוא כבר בן 41 שילך לעבוד, הוא הורג אותי". היא מוחה דמעות ופוסעת אל עבר דלת היציאה, אני מסתכלת על הגב העייף שלה. גב שנושא עליו משא כבד, את משא החיים. לפתע, בדלת, היא מסתובבת, פונה אל בעלת המכולת ואומרת: "בעצם, אם הוא מגיע, תתני לו לחם. רק לחם. ותרשמי עלי, מגיע לילד לחם". אני יוצאת אחריה ובראש מהדהדת לי רק מילה אחת: אמא....
"אל תינתני לו", היא אומרת, "אל תינתני". אני מסתכלת עליה, מנסה לאמוד את גילה. אישה כבת 70 חפה מכל איפור, חרוצת קמטים, בעיקר קמטי כאב. "אל תיתני לו יותר, אף פעם אל תיתני לו", היא זועקת. חלוק דהוי היא עוטה על עצמה, נקי למשעי, מין חפות נאיבית זועקת מהחלוק שעליה. "אני מיבקשת ממך, יותר לא לתנת לו כלום, שום דבר". דמעות מחליקות במורד לחייה. אני תוהה אם דמעות זו מחלה מידבקת, לנוכח הגוש המאיים שמתחיל לזחול לי בגרון. "אני הולכת עכשיו לכל המקומות שהוא הולך ומיבקשת מכולם שלא יתנו לו, בכל מקום הוא משאיר לי רק אש, ואני, איך אני יכולה לכבות את השריפות האלה?" היא ממקדת את המבט שלה בי. מכל האנשים בחנות המכולת השכונתית, מבטה נופל עלי. אני מחבקת את האישה הזרה לי לחלוטין ומבוכה יורדת עלי. כמה החיבוק הזה תורם לאישה השברירית הזו? אני תוהה. "אז תבטיחי לי שלא תתני לו יותר כלום", היא חוזרת על עצמה בפני בעלת המכולת, "לא בירות, לא אלכוהול, לא ביצים, לא סיגריות, לא לחם, אין לי מאיפה להביא כסף לחובות שהוא עושה עלי, הוא לוקח לי תכשיטים מהקופסא, מוכר אותם והולך לשחק בקזינו, קונה במכולת שלך ובחנויות אחרות ואומר לכולם, תרשמו, אמא שלי תשלם, ואני, מאיפה אשלם? מהקיצבה של הנכים שאני מקבלת מהלאומי?, הוא כבר בן 41 שילך לעבוד, הוא הורג אותי". היא מוחה דמעות ופוסעת אל עבר דלת היציאה, אני מסתכלת על הגב העייף שלה. גב שנושא עליו משא כבד, את משא החיים. לפתע, בדלת, היא מסתובבת, פונה אל בעלת המכולת ואומרת: "בעצם, אם הוא מגיע, תתני לו לחם. רק לחם. ותרשמי עלי, מגיע לילד לחם". אני יוצאת אחריה ובראש מהדהדת לי רק מילה אחת: אמא....
