אמא

[queen23]

אמא

תמיד שמעתי מהסביבה שלהורים סולחים ולא משנה מה.. אימי עשתה משהו שגרם לטלטלה בחיים שלה וסובביה ולמרות שדיברתי איתה (וגם עוד המון המון אנשים אחרים) וניסיתי להוניע אותה מההחלטה שלה היא בכל זאת עשתה את מה שעשתה. היום היא נמצאת במקום מאוד לא טוב ומבקשת את העזרה שלי (תמיכה כלכלית בעיקר וגם כתף),לגבי הכתף: הבעיה היא שמצד אחד אני לא מסוגלת לשמוע אותה או לדעת עליה ומצד שני הלב שלי נשבר לדעת שהיא במצב שהיא נמצאת בו היום,בחו"ל בלי כלום. חוץ מזה אין לי ממש איך לעזור לה כלכלית כי אני לבד בארץ וסטודנטית,לצערי היא שרפה גשרים עם כל מי שהכירה ולכן אני גם לא מכירה אנשים שיעזרו לה. אני חושבת שאני שואלת אותכם אנשים יקרים זה איך בעצם לגרום לעצמי לסלוח לה ולפחות להגיש לה כתף ותמיכה? ואם אני לא מצליחה למצוא את המקום של לסלוח..זה עושה אותי בן אדם רע?

 

[ישראל שורק]

עזרה ראשונה

איש מן הגולשים אינו יכול להיכנס לעורך ולהעריך אל נכון את עוצמת הפגיעה שספגת. איש גם אינו יכול לתת במקומך דין וחשבון על עוצמת רגשותייך ומשמעותם. מותר להניח, אני חושב, שאדם (כמו אימך) אשר "שורף גשרים" - עושה זאת בין השאר ממצוקה ולא רק מרצון רע. ייתכן שאת מצויה בתהליך של הבנה עמוקה יותר של מניעי אימך, תהליך שמסיע את רגשותייך מכעס ושאיפת נקם לכיוון של חמלה אנושית פשוטה. ראי אותה, את אימך, מה נותר לה בחייה. האם דרוש עונש קשה מזה? זה ודאי יומרני, פשטני וחסר שחר להציע תזות של ממש בנסיבות אינטרנטיות אלה. בוודאי שאין מבחינתך טעם לבקש ולקבל שיפוטים מוסריים. עצם פנייתך ונוסח פנייתך מעידים על לבך הרחב והחם. המושג "סליחה" מעיד על רצון למחוק - ולו במידת מה- את הכעס. יכול להיות שדווקא שימורו של הכעס (וההימנעות מסליחה) מוסיף לשמר את מעמדה של אימך כדמות משמעותית ומרכזית בחייך. מבחינה "פרקטית", לעצם שאלתך, ייתכן שמבחינה מוסרית די בכך שתחברי את אימך עם גופי תמכה התנדבותיים בחו"ל (בד"כ פשוט להגיע לגופים אלה דרך האינטרנט).

 

[עננית נוצה]

סליחה לאמא

כאשר ההורים פוגעים בנו, גורמים לטלטלה בחיינו, אנו מתקשים לסלוח - יותר מאשר היינו מתקשים לסלוח לכל אדם אחר, לו היה עושה את אותו הדבר. עוד משחר ילדותנו, ההורים נתפסים בעינינו כמודל לחיקוי, מקור לחום ולביטחון, וכאשר הם גורמים לטלטלה בחיינו, אנו חשים לא רק את הפגיעה- אנו חשים נבגדים. בדברייך, את מציינת כי אמך בחרה לנהוג באופן המנוגד לשיקול דעתך (ניסית להניא אותה מלפעול כפי שבחרה לפעול), ולשיקול דעתם של אנשים נוספים. אמך בחרה בדרכה שלה והלכה בעקבות צו לבה! חשבי על-כך- כמה אומץ נדרש לאדם כדי לבצע בחירה, המנוגדת, באופן נחרץ, לעמדתם של כל אלה היקרים לו... אין ספק שאמך אמיצה מאד! כאשר אדם בוחר בניגוד מוחלט לעמדתם של היקרם לו, ומתוך הסתכנות בכך שאפילו יתנכרו לו, נראה שאותו הדבר אותו בחר חשוב לו עד מאד. דרך טובה להביא עצמך לסלוח לאמך, היא לנסות "להכנס לנעליה". אני מציעה לך לנסות ולכתוב את השתלשלות המאורעות, בגוף ראשון- כאלו אמך היא הכותבת. השתדלי לשמור על אובייקטיביות- אל "תכניסי את עצמך" למסמך הזה. תארי את המאורעות, לפרטי פרטים, מתחילתם ועד היום, מנקודת מבטה של אמך. זוהי דרך תרפוטית מצויינת להביא עצמנו לסלוח לאדם, שאנו מתקשים לסלוח לו. דרך זו מסייעת לנו להבין את מניעי האדם האחר (גם אם אין אנו מצדדים בהם) ומסייעת להעלות רגשות של חמלה והכלה. בנוסף, ולשם השלמת התהליך, כדאי לכתוב מכתב סליחה הממוען אל הפוגע (אמך, במקרה זה). השתדלי להעלות בדמיונך סיטואציות בהן אמך סיפקה לך משען, בהן הוכיחה עצמה כאם טובה ומסורה למשפחתה- סיטואציות שכאלה תספקנה נקודות זכות לאמך, ותסייענה בתהליך הסליחה והמחילה כלפיה. אין צורך לשלוח את המכתב- לא בשבילה את כותבת אותו, אלא בשביל עצמך. בכל מקרה, העובדה שאת כועסת על אמך אינה הופכת אותךלאדם רע.גם אמך אינה רעה, ואפילו אם שגתה. הכעס הוא מידה אנושית- כמו גם השגיאה, שאין בנו ולו אחד שחף ממנה... באשר למישור הפרקטי- מציעה לך לנהוג לפי עצתו הנבונה והפרקטית של ישראל, ולנסות להשיג עזרה חומרית עבור אמך. אך אל-נא תמנעי ממנה את הכתף והסעד הנפשי שאת יכולה לספק לה, ברגעים הקשים שלה... בהצלחה רבה, גילת

 

[queen23]

לישראל ועננית נוצה

בתשובותכם נתתם לי נקודות למחשבה ולפחות עוד כלי להתמודדות עם המצב שלי ועל כן אני מודה לכם מקרב לב. תודה

 

[hineta]

היי../images/Emo140.gif

זאת קלישאה, ועם זאת אני נוטה להאמין בה - כל כעס על אדם אחר הוא כעס על עצמך. כל מחשבה של "אמא שלי צריכה להיות xyz, אסור לה לעשות abc" משקפת אמונה של "אני צריכה להיות xyz, אסור לי לעשות abc". את תסלחי לה כשתסלחי לעצמך (על זה שאת לא סולחת לאמא שלך, כועסת עליה, על זה שאת שורפת גשרים לפעמים [אולי עם אמא שלך?], על דברים משותפים לשתיכן). אם את בן אדם רע? לא, את פשוט אנושית, זה אנושי לכעוס. כדאי לבדוק את האמונות "אמא שלי צריכה להתנהג בהיגיון/לעשות את מה שאני רואה בתור הגיוני" "צריכה לסלוח, תמיד צריכים לסלוח להורים, אם אתה לא עושה את זה אתה בן אדם רע". אני מאמינה בגישה של הספר "לאהוב את מה שיש". בגישה הזאת, המציאות היא שאת לא סלחת לאמא שלך. לחשוב שהיית צריכה לסלוח לה זה להתווכח עם המציאות, זה חסר טעם (המציאות הייתה כאן קודם..) וכשאת מתווכחת עם המציאות את תמיד מפסידה. (ביירון קייטי, זאת שכתבה את הספר אומרת "איך אני יודעת שמשהו היה צריך לקרות? כי זה קרה"). גם אין טעם להתווכח עם הרגשות שלך, את כועסת - זה לגיטימי ומובן, אין טעם גם להעמיס על עצמך אשמה על זה בנוסף להכל ולחשוב "אני לא אמורה לכעוס", זה לא יגרום לך להפסיק לכעוס, נכון? זה גם לא יעזור לאף אחת ממכן אם תרגישי אשמה. מהיכרות עם עצמי, המחשבה "אני חייבת לסלוח לו" מוסיפה עוד כעס על אות אדם כי הוא גם פגע בי וגם "כופה" עלי ו"מכריח" אותי לסלוח, אם אני רוצה להרגיש שאני בן אדם טוב. לכן נראה לי שיותר קל לסלוח (והסליחה תבוא יותר מרצון ופחות מתוך תחושת הכרח וחוסר ברירה) כשמוותרים על המחשבה "אני חייבת לסלוח". יכול להיות שתסלחי לה. עד אז, בינתיים אין טעם לחשוב שהיית צריכה לעשות משהו אחר ממה שעשית.