"אמא, תרגיעי אותי"

[מאיו]

"אמא, תרגיעי אותי"

אצלנו בבית לא מדברים בבכי, אלא מבקשים ואז מקבלים (או שלא). וזאת על מנת שנוכל לנהל דו שיח ולא מונולוג של אור. השבוע, אור בכה, ובכה ובכה ובכה כי הוא מאד רצה משהו. בקיצור, באיזה שהוא שלב הוא הבין שהבכי לא ייתן לו כלום, אך לא הצליח להירגע ואז הוא בכה בקול עצוב: "אמא, תרגיעי אותי". להינמס ממנו.....

 

[Rachelushit]

איזה מותק...../images/Emo24.gif

 

[כוכביתי2]

מקסים!

 

[Shellylove]

אולי את מוכנה לפרט

איך הגעתם למצב שלא מדברים בבכי? מה את עושה כשאור בוכה? כמה זמן זה לוקח? בן כמה הוא? הפצצתי אותך בשאלות, מה? טוב, זה מסקרן אותי ואפילו מאד. נ.ב. "אמא, תרגיעי אותי" - גם אני נמסה!

 

[רוצה עוד 1]

מצטרפת לשאלה. שי לאחרונה סיגל לו

דיבור יבבני וכל בקשה היא בעצם יבבה. אני מסרבת להתייחס ומבקשת שידבר בלי לבכות וזה ממש לא מועיל. הוא מוסיף את המילה "בבקשה" אבל הטון נשאר כזה של יללה (WHINE). אותי זה מוציא מהדעת. אשמח לשמוע איך הצלחתם להפטר מזה.

 

[מלמלה]

מצאתי פתרון

אני אומרת לה בת 2.11 די להתבכיין ואם זה לא עוזר אני מתחילה לדבר איתה במין קול בכייני מעצבן היא מיד אומרת לי אמא די אל תתסכייני איתי ומפסיקה בדרך כלל זה גם מאוד מצחיק אותה

 

[גלי של מאור ואופק]

|בלוןגם אצלנו אותה השיטה עובדת.....

 

[רוצה עוד 1]

ניסיתי. זה רק מעצבן אותו ומבכיין

אותו יותר

 

[החתולה השחורה]

אני אומרת, ללא שום נימה של כעס:

"תוכל לחזור שנית בצורה יפה, בבקשה?" המשך היבבות נתקל ב"חרשות". כאשר הוא מבקש יפה, הוא מקבל חיזוק חיובי ("יפה ביקשת") ומשתדלת מאוד להענות לבקשה, או לומר בדיוק מתי ואיך אוכל להענות לה.

 

[דסי אשר]

נסיון עם רטרוספקטיבה - הורות לעומת

תגובתי היום. לביתי, שהתמחתה בדיבור בכייני, הייתי אומרת שאני לא מבינה "בכיינית", אלא רק "דיבורית". זה לא עבד מיד. היום, בעיסוקי מזה שש שנים עם קטנטנים, אני אומרת, אבל ללא טיפה של רגש כועס, שאני לא מבינה כאשר הילד/ילדה מדברים בבכי. היום, מאחר ואני אדם אחר ממה שהייתי כאמא, ברור לי ש הגישה שלי לבכי שונה. אני אומרת, שאיני מבינה משום הבכי- וכאן אני מנסה לעודד לדבר ללא בכי. אם זה לא עוזר- אני אומרת שוב, שאני לא מבינה, אבל זה בסדר אם הוא/יא רוצים לדבר בבכי. כשתרצה/י שאבין אותו/ה, בטח תפסיק/י לבכות. אני חושבת, שגם קל לי יותר, כי הבכי שמופיע כאן, במשפחתון, אינו תקשורת קבועה בבכי. פעמים רבות מגיעים אלי בבכי, ומדברים בבכי- ואני עונה. כאמור- כי זו לא התבכיינות, במקרים האלה- זה לא דפוס התקשורת ביננו. אבל אם יש לי משהוא/יא, שמתבכיינים- אני מעבירה להם שמותר להם להתבכיין, אבל "גם לי מותר לא להבין"(כמובן שאני לא אומרת זאת במילים האלה). אני ממש עושה הצגה, אני מתאמצת להבין. לפעמים אני משחקת, מחקה אותם, והם מרגישים שאני צוחקת איתם ולא עליהם| , והם מתחילים לצחוק.|סדגש דסי

 

[נעה גל]

אני אומרת "נדבר כשתסיים/י לבכות"

בדרך כלל הם נרגעים תוך חצי דקה עם חיבוק בידיים ואז הם אומרים מה מפריע להם. יצא לי כמה פעמים לומר "אני לא מבינה מה שאת אומרת כשאת בוכה" ותמיד אני אומרת את זה בעצבנות, אז אני משתדלת להפסיק. למה זה כל כך מעצבן אותנו? אולי בגלל תחושת חוסר האונים שלנו שאנחנו לא מסוגלים לעזור כשאנחנו לא יודעים על מה מדובר?

 

[דסי אשר]

המילה "התבכייינות" מסבירה

הרבה- למה אנחנו מתעצבנים. אני כותבת זאת על סמך נסיון העבר. יש פער בין היכולת של הילד לדבר, לדבר רהוט ולנמק את בקשותיו, לבין הצורך שלו להשתמש בשפה של תינוק= בכי. העובדה שהילד בוחר בשפה זו= גורמת הרגשה לא נוחה להורה-למה הוא רוצה להיות תינוק, מה פתאום הוא צריך לבקש בבכי, מה אתה לא יכול לדבר? אנ מאד זוכרת את תחושת ההתעצבנות שהייתה לי, עם ביתי, שנהגה בסגנון זה. כפי שציינתי, השנים חלפו, נצבר נסיון וידע, ואני מגיבה אחרת על הדבר. רציתי להוסיף עוד על המילה "בבקשה". גם אני השתמשתי בה, אבל המילה בבקשה שהופנתה לילד, לא נאמרה באותה כוונה וטון, כפי שאני אומרת בבקשה בתור, או לפקידה בבנק. כאן יש מאלמנט " הצווי" שיש בו אלמנט של "הוריה", של "כעס", במקרה הזה, אפילו אם נאמר לעצמנו שאנחנו לא אומרים זאת בכעס. אנחנו כאילו מדברים בנימוס, כאילו מבקשים בטון נעים, אבל במהות- אנחנו דורשים להפסיק לבכות, ומשיגים לרוב את ההיפך, או משיגים סוג של ילדים צייתניים. הייתי במקום הזה, ולא אהבתי את תגובותי אז... דסי

 

[ריניני]

משהו אישי

רוצה להוסיף לדיון הזה קצת משלי, מהילדות שלי, לא מהאימהות. עד עכשיו אני זוכרת את אבא שלי אומר - "אני לא מדבר עם ילדה שבוכה". עכשיו זה כבר לא כואב, אבל עדיין מכעיס. וזוכרת יחס דומה לאחותי הקטנה, ואפילו מילה מיוחדת שהמציא בשביל לתאר את הדיבור ב"קול בוכים". ואני זוכרת כילדה את תחושת חוסר האונים שלי, את המקום בו אני כל כך פגועה וצריכה לצאת מהכאב ומהכעס ולתקשר בצורה "בוגרת" כדי שבכלל יתייחסו לדברי. לא ראיתי את עצמי אז מבחוץ. לא יודעת אם מבחוץ זה נראה כאילו אני סתם מדברת ב"קול בוכים". יודעת שמבפנים הדרישה לדבר ברור נחשבה כמשפילה ומועכת. בינתיים אני מצליחה לא להגיד טקסטים כאלו כאם. מקווה לא ליפול לשם גם בהמשך (מצאתי את עצמי עושה כבר יותר מדבר אחד שלא אהבתי אצל ההורים שלי

)

 

[ריניני]

אה, עוד דבר

אתמול שירי ואני הדבקנו קצת. הצעתי לה משהו והיא ענתה "לא רוצה" בדיוק בטון המתבכיין המרגיז בו דובר כאן. קיבלתי את ה´לא´ עניינית, בלי שום הערה על הטון. אחרי רגע היא אמרה - אמא, שמעת איזה קול מצחיק יצא לי? בטח ששמעתי. את יודעת להגיד עוד דברים בקול כזה? אחר כך שיחקנו בלדבר בקול כזה ובקול רגיל ובעוד כל מיני קולות. נראה לי שבעצמה ראתה שהטון הקווצ´י לא היה שייך לעניין, לכן סיווגה אותו כמצחיק. ואלו הפעמים שמרגיזות - כשיש הרגשה מבחוץ שזה לא מתאים, שאין כאן סיבה ברורה לעלבון או כעס. הלואי שבמקרים כאלו גם בעתיד תישאר לה היכולת לשמוע את עצמה מהצד ולראות שהטון לא מתאים, להשתעשע ממנו ולהחליף אותו. ובמקרים אחרים, בהם מסתתר מאחורי הטון בכי גדול, מקווה שאני אוכל לשמוע את הבכי ולהתייחס אליו ולא להשתיק אותו. ו-"תן לי את הכח להבדיל ביניהם" (או איך שאומרים את זה ב-AA בסרטים אמריקאיים)