אמא שלי

אמא שלי

הנה אני פה, מצטרפת לפורום. אמא שלי ניפטרה ב 28.04 לפני פחות מחודש. הכאב בליבי הוא עצום. נכון, היא לא היתה בריאה, אבל היא גם לא היתה חולה כדי למות. היא נסעה לארה"ב עם אבי לבקר את אחי בפעם הראשונה. הוא שוהה שם שנתיים וחצי עם מישפחתו. והיא לא ראתה אותם עשרה חודשים מאז הביקור האחרון שלו. 3 ימים לפני שהיא היתה אמורה לחזור, היא לא קמה מהשינה. יש שאומרים שזה היה דום לב מכיוון שמצאו אותה בתנוחת שינה על הצד, ללא סימני מצוקה. והיא היתה צריכה להיות בת 67 ביולי. כואב לי כל כך. היא חסרה לי כל כך. אמא היתה הכל בשבילי. למה הלכת ממני אמא? למה נתתי לך ללכת? אני לא מאמינה שאת איננה. למרות שהיתה לוויה ולמרות שיש כבר מצבה. קשה לי להאמין שאת איננה. ניקיתי את הבית כשהיית בחו"ל כדי שתבואי לבית מבריק. בסוף באו המנחמים לנחם אותנו. אך אין נחמה. הלב שלך נדם אך ליבי נותר פצוע ושותת דם. כמה אפשר לסבול? הדמעות לא מפסיקות לזלוג. את חסרה לי אמא. למי אספר את שבליבי? את היית לא רק אמא אלא גם חברה. היית הכל בשבילי. ואני שואלת אתכם: איך מתגברים על הכאב? הגעגועים העזים? הרצון לחבק ולנשק את אימי היקרה? הרצון לראות אותה ולדבר איתה? הדמעות חונקות את גרוני, זולגות בלי הרף. למה אין דרך חזרה? הייתי עושה הכל כדי להחזיר אותך אמא. אמא שלי........
 
כל כך מזדהה איתך ../images/Emo201.gif

ובאמת שאין לי מילים לנחם, אני כתבתי כמעט על אותו הדבר בבלוג שלי... אתמול. מאד קשה.. משתתף בצערך ומאחל לך ימים טובים יותר
 
גם אני

משתתפת בצערך ומאחלת ל ימים טובים יותר. מאחר שאצלי זה היה בלתי צפוי, קשה לי לקבל/להשלים עם זה רגשית. ברור לי בשכל שהיא ניפטרה, אך רגשית קשה לי להשלים עם זה. אני מצרפת את ההספד בלוויה של אמא. אני אקרא אותו שוב בגילוי המצבה בלי נדר.
 

דליה ח

New member
פירורי נחמה

לא מתגברים על הכאב ולא על הגעגועים, לומדים לחיות איתם,זה דומה לצלקת שנותרה מפצע עמוק, סוג של נכות שמהווה תזכורת לפצע שהיה. נסי לחפש נחמה קטנה בעובדה שאמא לא סבלה,שיש מצבים של סבל מתמשך ואין לנו יכולת לעזור, עוד נחמה קטנה בעובדה שאמא הספיקה לראות את אחיך ולהנות ממנו בימים האחרונים של חייה. כולנו מחפשים נחמות קטנות ,משהוא שייתן לנו סיבה לקום בבוקר ולחיות את החיים האחרים. כמו שהגדיר זאת יאיר לפיד, לא ממשיכים בחיים,מתחילים מחדש חיים אחרים, החיים שאחרי.... זה באמת כל כך טרי,ואני מאחלת לך שיהיה לך כוחות לשאת את הכאב.
 
נכון

שיש נחמה שאמא לא סבלה. אך אני מרגישה שחבל שהיא נסעה. אולי אם היתה נישארת זה לא היה קורה לה. כמובל שאולי כן זה היה קורה. המחשבות קורעות אותי. למה נתתי לה ללכת? אבל אם זה היה קורה לה בכל מיקרה. הייתי מצטערת שלא נסעה.....אין לזה סוף. לבינתיים היא לא איתי, וזה כואב לי מאוד. לפעמים אני כועסת על אלוהים שלקח לי אותה.
 
יקרה,

מבינה אותך. אמי נפטרה לפני חצי שנה וזה לא נתפס. לפעמים אני חשה שעוד מעט אתעורר ואמי תתקשר אליי ותציע לי לבוא איתה לקפה או סתם תשאל מה שלומי וזה יהיה הרי הכי טבעי בעולם. הפרידה אכזרית אבל המציאות ממשית. המוות קיים בעולם...וזה מפחיד עד מוות. מחבקת אותך חזק ומקווה שתמצאי נחמה.
 
למעלה