אמא שלי...
בעוד שבוע ויום תתקיים האזכרה, אזכור להעלמותך הפתאומית, הבלתי הגיונית והבלתי נתפסת בעיניי.
את יודעת... כשאני שומעת על נשים שחוגגות יום הולדת 51 אוטומטית הלב נשבר לי ומחסיר פעימה, כולן זוכות לחגוג 51, רק את תישארי בת 50 לנצח.
צעירה ויפה הלכת. והאמת שהמון דברים לא הספקתי לומר לך, רציתי לספר לך ולהודות בשקרים, לבקש סליחה על מילים שלא היו צריכות להיאמר ובטח שלא מהצד שלי.
בשבוע שעבר, בדיוק באותו יום ובאותה שעה של עכשיו היינו בדרך חזרה מאילת, אני, אבא ועוז = המשפחה החדשה שלי.
ביום שני שעבר הייתה לעוז מסיבת סיום של כיתה ו', כולם הלכו, אפילו אסף, כל האחים הלכו, רק אני לא, לא הייתי מסוגלת לשבת שם ולצפות באמהות מחבקות את הקטנים שלהם, לא הייתי מסוגלת לדמיין אפילו את המבט שהיה לעוז באותו רגע, הייתי פורצת בבכי ומשתטחת על הרצפה באולם, אז אולי עדיף שנשארתי בבית. ובכיתי... ובכיתי... בכיתי על דורון, בכיתי עלייך, בכיתי על אבא, בכיתי על כולם.
הבן שלך יעלה לכיתה ז', הבן שלך יחגוג בר מצווה ואת לא תחגגי איתו.
רציתי לכתוב לך שבטח את גאה בי, על רוב הדברים שאני עושה ועל חלקם גם לא, רציתי לספר לך שבאמת כבר אין לי כוחות, אני מתה לסיים את השירות לאומי כבר ולחזור הביתה, לבכות ולהתאבל עלייך כמו שצריך, כי בחודש ימים שהייתי בבית לא הספקתי.
רציתי להגיד לך שמאז שהלכת הגוף שלי התאחד עם הנשמה ואלה קיבלו חיים משלהם וכבר לא מקשיבים לי, אני כואבת, אז הלב כואב ואז הנשימה נעשית רפויה ופתאום אני מאבדת את עצמי לכמה רגעים... ואני יודעת שאם היית כאן לא היית מרשה לי להקל בזה ראש, אבל כבר לא אכפת לי.
אולי לא יוצא לי לבקר אותך הרבה, אבל אני רוצה, פשוט שלפעמים... לא יודעת להסביר אפילו, המילים לא נכתבות לי.
אני מתגעגעת.
כל כך רוצה לחבק אותך עכשיו. מה לא הייתי עושה עכשיו כדי לקבל חיבוק ממך? אפילו למכור את עצמי הייתי מוכרת. רק חיבוק ממך...
אני כועסת על אלוהים, הכעס הוא אותו כעס, כמו בעבר, כמו בהתחלה, אני פשוט לא מקצינה אותו כי אני יודעת שזה מפריע לך, אני לא מבינה את העולם הזה, הוא לא הגיוני לי בכלל.
היית בן אדם כל כך טוב, רעיה למופת, אמא ראויה לשבח, אחות ובת מדהימה. אדם מושלם.
אז למה?????
למה אני כאן ואת לא? כאילו מחוסרת הכרה, פה ולא פה, בסטלה תמידית וטבעית ראוי לציין, לא באמת מקבלת ומעכלת שהופרדנו.
האישה היחידה שאהבתי באמת, שהייתי מוכנה לתת לה הכול הלכה לעולמה ואני מתגעגעת, האדם היחיד שהרגשתי הדם שלו ויכולתי לחבק מכל הלב ולא חיבוק צבוע,
תראי אותי... אבא מתחנן לחיבוק לפעמים ואני לא מסוגלת. אני לא יודעת לחבק!!!
"נהייתי בן-אדם קטן, צר וקר וציניקן"
ולפעמים אני רק רוצה את הלבד שלי, כמו פעם, שכלום לא נגע בי ואני לא נגעתי בכלום, בלי חברות ובלי חברים, בלי טלפונים ובלי לדאוג שלאף אחד יהיה יום טוב. בא לי לחזור להיות אגואיסטית כמו פעם וזה לא הולך. משהו פתאום נוגע ונפתח... ואני שונאת דברים פתוחים. אני רוצה לחזור להתחלה... לתקן, לסתום לעצמי את הפה ברגעים מסוימים, לחבק יותר, להחמיא יותר, לשבח אותך יותר, לפאר אותך יותר, לומר לך שאני אוהבת אותך יותר, לעשות לך חיים יותר קלים ולהרגיש שלמה עם זה שהלכת, למרות שלעולם זה לא יהיה לי הגיוני.
תמיד אזכור את גיל 18 כגיל הכי שחור בחיים שלי.
נעצרתי בגיל 18 וכמה חודשים, הלכתי יחד איתך לעולם שלנו... אבל אני עדיין כאן, משננת אמרותייך, מדקלמת את הפתגמים שלך, זוכרת מילותייך ואזהרותייך, אוהבת כל דבר שקשור בך.
אמא מדוע הקיץ חלף
למה נושרים העלים
אמא כיצד זה סובב העולם
איך נולדים ילדים
אמא מדוע זה יש מלחמות
למה רבים בני אדם
אמא מדוע שותק אלוהים
ולא עוצר בעדם
אמא, הו אמא
חבקיני חזק
ולעולם לא נפרד
אמא אותך הן אהבתי מכל
אמא השיר לך הוא עד
אמא אותך הן אהבתי מכל
גם אם גרמתי צרות
על כן פה בשיר קבלי ברכותי
ואלף אלפי תודות
אמא, הו אמא...
מתגעגעת אלייך צימי, אוהבת ואוהב לעד.
בעוד שבוע ויום תתקיים האזכרה, אזכור להעלמותך הפתאומית, הבלתי הגיונית והבלתי נתפסת בעיניי.
את יודעת... כשאני שומעת על נשים שחוגגות יום הולדת 51 אוטומטית הלב נשבר לי ומחסיר פעימה, כולן זוכות לחגוג 51, רק את תישארי בת 50 לנצח.
צעירה ויפה הלכת. והאמת שהמון דברים לא הספקתי לומר לך, רציתי לספר לך ולהודות בשקרים, לבקש סליחה על מילים שלא היו צריכות להיאמר ובטח שלא מהצד שלי.
בשבוע שעבר, בדיוק באותו יום ובאותה שעה של עכשיו היינו בדרך חזרה מאילת, אני, אבא ועוז = המשפחה החדשה שלי.
ביום שני שעבר הייתה לעוז מסיבת סיום של כיתה ו', כולם הלכו, אפילו אסף, כל האחים הלכו, רק אני לא, לא הייתי מסוגלת לשבת שם ולצפות באמהות מחבקות את הקטנים שלהם, לא הייתי מסוגלת לדמיין אפילו את המבט שהיה לעוז באותו רגע, הייתי פורצת בבכי ומשתטחת על הרצפה באולם, אז אולי עדיף שנשארתי בבית. ובכיתי... ובכיתי... בכיתי על דורון, בכיתי עלייך, בכיתי על אבא, בכיתי על כולם.
הבן שלך יעלה לכיתה ז', הבן שלך יחגוג בר מצווה ואת לא תחגגי איתו.
רציתי לכתוב לך שבטח את גאה בי, על רוב הדברים שאני עושה ועל חלקם גם לא, רציתי לספר לך שבאמת כבר אין לי כוחות, אני מתה לסיים את השירות לאומי כבר ולחזור הביתה, לבכות ולהתאבל עלייך כמו שצריך, כי בחודש ימים שהייתי בבית לא הספקתי.
רציתי להגיד לך שמאז שהלכת הגוף שלי התאחד עם הנשמה ואלה קיבלו חיים משלהם וכבר לא מקשיבים לי, אני כואבת, אז הלב כואב ואז הנשימה נעשית רפויה ופתאום אני מאבדת את עצמי לכמה רגעים... ואני יודעת שאם היית כאן לא היית מרשה לי להקל בזה ראש, אבל כבר לא אכפת לי.
אולי לא יוצא לי לבקר אותך הרבה, אבל אני רוצה, פשוט שלפעמים... לא יודעת להסביר אפילו, המילים לא נכתבות לי.
אני מתגעגעת.
כל כך רוצה לחבק אותך עכשיו. מה לא הייתי עושה עכשיו כדי לקבל חיבוק ממך? אפילו למכור את עצמי הייתי מוכרת. רק חיבוק ממך...
אני כועסת על אלוהים, הכעס הוא אותו כעס, כמו בעבר, כמו בהתחלה, אני פשוט לא מקצינה אותו כי אני יודעת שזה מפריע לך, אני לא מבינה את העולם הזה, הוא לא הגיוני לי בכלל.
היית בן אדם כל כך טוב, רעיה למופת, אמא ראויה לשבח, אחות ובת מדהימה. אדם מושלם.
אז למה?????
למה אני כאן ואת לא? כאילו מחוסרת הכרה, פה ולא פה, בסטלה תמידית וטבעית ראוי לציין, לא באמת מקבלת ומעכלת שהופרדנו.
האישה היחידה שאהבתי באמת, שהייתי מוכנה לתת לה הכול הלכה לעולמה ואני מתגעגעת, האדם היחיד שהרגשתי הדם שלו ויכולתי לחבק מכל הלב ולא חיבוק צבוע,
תראי אותי... אבא מתחנן לחיבוק לפעמים ואני לא מסוגלת. אני לא יודעת לחבק!!!
"נהייתי בן-אדם קטן, צר וקר וציניקן"
ולפעמים אני רק רוצה את הלבד שלי, כמו פעם, שכלום לא נגע בי ואני לא נגעתי בכלום, בלי חברות ובלי חברים, בלי טלפונים ובלי לדאוג שלאף אחד יהיה יום טוב. בא לי לחזור להיות אגואיסטית כמו פעם וזה לא הולך. משהו פתאום נוגע ונפתח... ואני שונאת דברים פתוחים. אני רוצה לחזור להתחלה... לתקן, לסתום לעצמי את הפה ברגעים מסוימים, לחבק יותר, להחמיא יותר, לשבח אותך יותר, לפאר אותך יותר, לומר לך שאני אוהבת אותך יותר, לעשות לך חיים יותר קלים ולהרגיש שלמה עם זה שהלכת, למרות שלעולם זה לא יהיה לי הגיוני.
תמיד אזכור את גיל 18 כגיל הכי שחור בחיים שלי.
נעצרתי בגיל 18 וכמה חודשים, הלכתי יחד איתך לעולם שלנו... אבל אני עדיין כאן, משננת אמרותייך, מדקלמת את הפתגמים שלך, זוכרת מילותייך ואזהרותייך, אוהבת כל דבר שקשור בך.
אמא מדוע הקיץ חלף
למה נושרים העלים
אמא כיצד זה סובב העולם
איך נולדים ילדים
אמא מדוע זה יש מלחמות
למה רבים בני אדם
אמא מדוע שותק אלוהים
ולא עוצר בעדם
אמא, הו אמא
חבקיני חזק
ולעולם לא נפרד
אמא אותך הן אהבתי מכל
אמא השיר לך הוא עד
אמא אותך הן אהבתי מכל
גם אם גרמתי צרות
על כן פה בשיר קבלי ברכותי
ואלף אלפי תודות
אמא, הו אמא...
מתגעגעת אלייך צימי, אוהבת ואוהב לעד.
