אמא שלי

[ח ו ש ב ת1]

אמא שלי../images/Emo7.gif

כן. גם אני שייכת למשפחה שלכם, זו שאיבדה מישהו קרוב. במקרה שלי מדובר באמא שלי, מחלת הסרטן המזוויעה לקחה אותה ממני כבר לפני 7 שנים. ואתם יודעים מה? כאילו זה קרה אתמול. אני כל כך מתגעגעת אליה שזה לא ניתן לתיאור. געגוע שמכאיב לי בכל פינה בליבי. עם כל שנה שעוברת נראה כאילו הכאב רק מתחזק והרבה יותר קשה להתמודד עם האזכרה (לא שאני צריכה את האזכרה.... כל יום הוא אזכרה בשבילי). מאוד קשה לי לדבר על זה, למעשה - אני כמעט כלל לא מדברת על זה. אני חייבת לשתף אתכם בזכרון קטן שיש לי מהתקופה של האובדן - היתה לי חברה טובה שלפני אותו אסון נהגנו לבלות ולצאת יחד הרבה. כחודשיים, שלושה לאחר האסון היא שוחחה עימי בטלפון ושאלה האם אני מעוניינת לצאת איתה לבילוי באותו ערב, סרבתי היות וחשתי כי עדיין אינני מסוגלת לצאת "ולחגוג", פשוט לא היה לי בא! אותה חברה הפתיעה אותי במשפט המדהים הבא: "את יכולה כבר לצאת! כבר עבר הרבה זמן!" אני זוכרת שבתוך תוכי הרגשתי כל כך מאוכזבת מחברתי על חוסר הרגישות שלה, איך אפשר להחליט בשביל מי שחווה כאב כל כך אדיר ש"עבר כבר מספיק זמן"? יש לו"ז מדוייק להתגבר על צער??? טוב לדעת כי לי לא ידוע על כך. בכל אופן, אני הבנתי רק דבר אחד - מי שלא חווה אובדן קרוב אף פעם לא יבין. אני בטוחה שכל אחד ואחד מכם מבין על מה אני מדברת. שיהיה לילה טוב לכולם, אוהבת ומחבקת

 

[liatinka]

../images/Emo24.gifשלום חושבת

קפצתי לבקר מתוך הפורום של משפחות המתאבדים, היות ומאד הזדהיתי עם מה שכתבת. גם אני איבדתי את אבא שלי לפני 5 שנים ממחלת הסרטן, ואת חבר שלי איבדתי לפני חודש וחצי (הוא התאבד). אני מאד מזדהה עם הדברים שכתבת לגבי החברות. גם אני מרגישה שמי שלא חווה אובדן אף פעם לא יבין את ההרגשה של לאבד מישהו קרוב. גם אני התרחקתי מחלק מהחברות שלי בגלל שאני מרגישה שהן לא מבינות מה עובר עלי. וגם העובדה שהן "ממשיכות בחיים" - יש להן חבר, הן מתחתנות, זה "מגרד לי את הפצע". פעם קינאתי בהן שיש להן אבא, היום אני מקנאת בהן שיש להן חבר. אבל אני יודעת שזה לא אשמתן. הן פשוט חיות את החיים ואני זאת שצריכה לאסוף את כל הכוחות כדי להתגבר על הטראומה הנוראית. המון אהבה ו-

 

[ח ו ש ב ת1]

תודה! ../images/Emo24.gif