אמא שלי [ואבא גם]
"אתה לא הגבר היחידי שבגדו בו", היא עמדה במרכז הסלון וצעקה באותו יום שבת בלתי נשכח בבוקר. הגעתי לשם למספר דקות לאסוף את הילדים, שלנו את הלילה בבית הורי, בבית בו אני גדלתי. אמא שלי. האישה שאולי הקרובה אלי מכולם, אישה בוגרת במיטב שנותיה, עמדה במרכז הבית בו גודלתי על ידה, עיניה רושפות אש ידיה על מותניה, גופה מוטה מעט קדימה וצועקת: "מה אתה חושב לעצמך. אתה לא הגבר היחיד שבגדו בו. תתאפס. תשלוט בעצמך." היו אלו הימים הקשים בחיי. באותו בוקר הייתי אחרי לילה ללא שינה. לא. לא השארתי אותם לישון שם על מנת לצאת לבלות. עשיתי זאת כי לא יכולתי להרשות לעצמי לכאוב ליידם. הייתי בבית כל הלילה. ער. שכבתי במיטה. שכבתי על הרצפה. פסעתי הלוך ושוב בכל רחבי הדירה, מקיר הסלון, לקיר חדר השינה, מרחק של כעשרה מטר, במשך שעה. שוב ושוב ושוב ושוב. ושוב שכבתי במיטה. ושוב אכלתי את הרצפה. ושוב פסעתי ברחבי הקונכיה. רק כשהפציע השחר, הצלחתי לעצום את עיני לשעה קלה, לפני שיהיה עלי להתעורר ולנסוע להורי על מנת לאסוף את ילדי, שישנו שם את הלילה. "אתה לא הגבר היחידי שבגדו בו." היא נזפה. ואני עמדתי מולה ללא יכולת להגיב. מלותיה גרמו לי להתבייש בעצמי. להרגיש חלש. להתבייש בחולשתי. ברגשותי. לבוז לכאב שריסק לי את הנשמה באותם ימים . ובה בעת לכעוס עליה נורא. לכעוס עליה כל כך ולא להבין למה. כעס כזה שגורם לרעד. כעס כזה שגורם לשיטנה. כעס כזה שמחלחל בכל צינורות הדם וממלא את כל תאי הגוף ברעד ומועקה. כעס ושוב קצת בושה. כעסתי עליה והתביישתי בכעסי. הרי זאת אמא שלי. הרי היא כל כך טובה. הרי היא כל כך עוזרת. הרי היא נכונה לסייע בכל זמן ובכל שעה. הרי אני כל כך אוהב אותה. היא לא הבינה שלא הייתי צריך את מלותיה המחנכות. שלא נזקקתי לדבריה המחכימים. שלא רציתי את תבונותיה הרציונליות. לא. עמדתי מולה. דומע. ורק רציתי שתחבק אותי חזק. שתעטוף אותי כמו שאם עוטפת את תינוקה. שתערסל אותי ותכניסני תחת כנפה. גם אני לא הבנתי אז שזה כל מה שהייתי צריך. הוקרה וקבלה והכלה. לא הבנתי זאת ופשוט כעסתי. והוא. הוא גם היה שם. אבל אני לא זוכר אותו. "אתה לא הגבר היחידי שבגדו בו." מהדהדות מלותיה באזני גם היום. שנתיים מאוחר יותר. שנתיים עברו מאז. ההתמסרות של אישתי דאז לאחר, כבר כמעט שאינה מכאיבה. אבל מלותיה של אימי עדיין צורבות את ומכאיבות. המשך >>>
"אתה לא הגבר היחידי שבגדו בו", היא עמדה במרכז הסלון וצעקה באותו יום שבת בלתי נשכח בבוקר. הגעתי לשם למספר דקות לאסוף את הילדים, שלנו את הלילה בבית הורי, בבית בו אני גדלתי. אמא שלי. האישה שאולי הקרובה אלי מכולם, אישה בוגרת במיטב שנותיה, עמדה במרכז הבית בו גודלתי על ידה, עיניה רושפות אש ידיה על מותניה, גופה מוטה מעט קדימה וצועקת: "מה אתה חושב לעצמך. אתה לא הגבר היחיד שבגדו בו. תתאפס. תשלוט בעצמך." היו אלו הימים הקשים בחיי. באותו בוקר הייתי אחרי לילה ללא שינה. לא. לא השארתי אותם לישון שם על מנת לצאת לבלות. עשיתי זאת כי לא יכולתי להרשות לעצמי לכאוב ליידם. הייתי בבית כל הלילה. ער. שכבתי במיטה. שכבתי על הרצפה. פסעתי הלוך ושוב בכל רחבי הדירה, מקיר הסלון, לקיר חדר השינה, מרחק של כעשרה מטר, במשך שעה. שוב ושוב ושוב ושוב. ושוב שכבתי במיטה. ושוב אכלתי את הרצפה. ושוב פסעתי ברחבי הקונכיה. רק כשהפציע השחר, הצלחתי לעצום את עיני לשעה קלה, לפני שיהיה עלי להתעורר ולנסוע להורי על מנת לאסוף את ילדי, שישנו שם את הלילה. "אתה לא הגבר היחידי שבגדו בו." היא נזפה. ואני עמדתי מולה ללא יכולת להגיב. מלותיה גרמו לי להתבייש בעצמי. להרגיש חלש. להתבייש בחולשתי. ברגשותי. לבוז לכאב שריסק לי את הנשמה באותם ימים . ובה בעת לכעוס עליה נורא. לכעוס עליה כל כך ולא להבין למה. כעס כזה שגורם לרעד. כעס כזה שגורם לשיטנה. כעס כזה שמחלחל בכל צינורות הדם וממלא את כל תאי הגוף ברעד ומועקה. כעס ושוב קצת בושה. כעסתי עליה והתביישתי בכעסי. הרי זאת אמא שלי. הרי היא כל כך טובה. הרי היא כל כך עוזרת. הרי היא נכונה לסייע בכל זמן ובכל שעה. הרי אני כל כך אוהב אותה. היא לא הבינה שלא הייתי צריך את מלותיה המחנכות. שלא נזקקתי לדבריה המחכימים. שלא רציתי את תבונותיה הרציונליות. לא. עמדתי מולה. דומע. ורק רציתי שתחבק אותי חזק. שתעטוף אותי כמו שאם עוטפת את תינוקה. שתערסל אותי ותכניסני תחת כנפה. גם אני לא הבנתי אז שזה כל מה שהייתי צריך. הוקרה וקבלה והכלה. לא הבנתי זאת ופשוט כעסתי. והוא. הוא גם היה שם. אבל אני לא זוכר אותו. "אתה לא הגבר היחידי שבגדו בו." מהדהדות מלותיה באזני גם היום. שנתיים מאוחר יותר. שנתיים עברו מאז. ההתמסרות של אישתי דאז לאחר, כבר כמעט שאינה מכאיבה. אבל מלותיה של אימי עדיין צורבות את ומכאיבות. המשך >>>
