גמבה חמודה מאד
New member
אמא שלי (ארוך)../images/Emo4.gif
טוב, כתבתי לכם שההורים שלי עזבו בהפגנתיות את הבית שלנו לפני יומיים. ואתמול אמא שלי אמרה (כלומר צעקה) לי למה. העליב אותה שבעלי עשה עבודות בבריכה במקום לכבד אותה ואת אבא שלי ולשבת איתם כמה דקות. האמת שבעלי עסק בעבודת הבריכה הייתי חלוקה. מצד אחד אמרתי לעצמי: "למה הוא מצא זמן לעבוד, שההורים שלי פה?" מצד שני אמרתי לעצמי: "ההורים שלי רואים אותו ואת הילדים כל יום כל יום, באים כל שבוע לפחות פעם אחת (הם גרים 10 דקות הליכה מהבית שלנו), אז מה אם הוא עובד והם פה? צריך להרגיש חופשי, לא?" והקול השני התגבר, כלומר, לא היה אכפת לי שהוא עוסק בעבודות בבריכה. קצת, לא חשבתי שההורים שלי יעשו מזה ביג דיל. אבל אמא שלי פולניה, תרתי משמע, ונורא חשובים לה לכבד את ההורים ולא לצעוק כי השכנים ישמעו ונקיון וכו וכו, וכל פעם שהיא באה לבית שלנו אני צריכה להתקונן שאחרי שהיא חוזרת אני מקבלת על הראש: אם זה בעלי שלא עשה משהו טוב, אם זה אני שהרמתי קול על הילדים, אם משהו לא היה נקי, אם הילדה ליקקה את החלב מהצלחת ("איזה חינוך את נותנת לה, למה את לא מענישה אותה?" וכמובן אם הייתי צועקת עליה אמא שלי היתה אומרת: "למה את צועקת כל הזמן? השכנים פנו אלינו כבר, את יודעת?" אמא שלי ואני מאד מאד קרובות, תמיד היינו (גם פיסית) והיא עוזרת לי כלכלית ו"מנטלית" (שומרת על הילדים, לוקחת אותם מהגנים לפעמים, עוזרת לי לנקות את הבית וכו וכו וכו, מה לא?), אבל מצד שני לפעמים היא ממש מעיקה, וכשאני אומרת לה משהו שמעצבן אותה היא אומרת: "מגיע לי יותר כבוד עם כל העזרה שאני נותנת לך/לכם?" היא לא מתה על בעלי, כי הוא לא ממש עוזר לי וכל דבר מבקש ממני (גם אותי זה מרגיז, כאילו שיש לי 3 ילדים לפעמים), אומר שההורים שלו לא חינכו אותו לתת כבוד, אומרת שהוא צועק על הילדים יותר מידי במקום להעניש או לשים גבולות, מספרת לאחים שלי דברים שהוא עושה לי או לילדים או לבית. ונכון שיש דברים בבעלי שמאד מרגיזים, גם אותי, אבל הוא לא מפלצת, הוא פשוט לפעמים מתנהג כמו תינוק, לא עוזר לי כמעט (אני עושה בישולים, כביסות, בעצם הכל פרט לעבודות גינה ובריכה ולפעמים לצאת למשחקיות עם הילדים) והוא "מרחף", כמו שאמא שלי אומרת: "תיפול לו פצצת אטום על הראש הוא יחשוב שזה ברד" (גבר, מה לעשות...). לפעמים אני פשוט לא יודעת מה לעשות או להגיד. מצד אחד אני אוהבת את אמא שלי ומתייעצת איתה הרבה, כי אין לי חברות טובות, אבל מצד שני אין לי כוח שהיא מבקרת אותי ומנהלת לי את החיים ומחליטה ואחרי זה, שזה לא מוצא חן בעיניי, היא אומרת: "אני עושה כמעט הכל בשבילך, אז מותר גם לי להחליט". הנה, שלשום היא רשמה את הבת שלי לחוג אמנות. היא מכירה את המורה, ואמרנם ידעה שהבת שלי רוצה את החוג (זו שנה שנייה שהיא תבקר בו), אבל לא ביקשתי ממנה לרשום אותה, קיבינימט! שאמרתי לה את זה היא אמרה: "יש לך הרבה דברים על הראש, ולא רציתי שהילדה תפספס את החוג!" יופי! שנה שעברה שהחוג נגמר היתה תערוכה והיו צריכים למסגר תמונות. לא רציתי למסגר יותר מ2 ציורים, כי זה עולה לא מעט. אז אמא שלי הלכה למסגר עוד 2-3 תמונות והלכה לתת למורה. עוד דוגמה: אמא שלי החליטה שחברה של בן דוד של בעלי כלבה, כי היא לא אמרה לה (לאמא שלי) שלום, כשהיא ראתה אותה, אצלי בבית. "איזה חינוך יש לה? מגעילה אחת, אני יותר מבוגרת ממנה!" וגם: "שמת לב שהם התמזמזו במים? למה לא אמרת לבעלך שיעיר להם? יש ילדים קטנים, ואחרי זה מתפלאים שיש אלימות מינית ואונס"(???), תמיד אני חוטפת את הריקושטים, גם שיש לה טענות לבעלי. ולמה? כי "לא נעים לי להעיר לו, אבל אם אני הייתי אמא שלו, הייתי מכניסה לו באבי אביו". ויש עוד דוגמאות לרוב. מחר יש מסיבת יומולדת לבת שלי, ואנחנו עורכים אותה בבית שלנו, פעם ראשונה. כבר מעכשיו אני מפחדת ובמצב רוח חרא, כי אני יודעת שיהיו לה הערות (ולא בונות תמיד) ומה לומר אחרי המסיבה על הבישול, האירוח, הילדים, הרעש (אגב, שכנים התלוננו באמת על רעש מהבית שלנו, אבל יש לנו בריכה ולפעמים באים ילדים ואורחים, אז איך אפשר לא לצעוק ולשיר ולריב בקול?). בקיצור, מפחדת מהכל. כבר היום היא הכינה לי כמה דברים לאכול (למרות שלא היה לי אכפת להכין אוכל גם), וכבר יש לה מליון שאלות: "יש לכם מספיק אוכל? למה הזמנת כל כך הרבה אנשים? את בטוחה שיש מספיק שולחנות, יש מקום במקרר? למה הזמנת כל כך מוקדם? בעלך עוזר או כרגיל יושב מול המחשב?" מתפוצץ לי הראש. אולי אני אשמה, כי אני נותנת לה לעזור לי כל הזמן? אני לא יודעת מה לעשות. אני יודעת שהיא מאד אוהבת אותי וקשורה אליי, וגם אני אליה ואותה, אבל לפעמים אני מרגישה שאנחנו אישיות אחת, ובעלי גם אומר ככה כל הזמן.
טוב, כתבתי לכם שההורים שלי עזבו בהפגנתיות את הבית שלנו לפני יומיים. ואתמול אמא שלי אמרה (כלומר צעקה) לי למה. העליב אותה שבעלי עשה עבודות בבריכה במקום לכבד אותה ואת אבא שלי ולשבת איתם כמה דקות. האמת שבעלי עסק בעבודת הבריכה הייתי חלוקה. מצד אחד אמרתי לעצמי: "למה הוא מצא זמן לעבוד, שההורים שלי פה?" מצד שני אמרתי לעצמי: "ההורים שלי רואים אותו ואת הילדים כל יום כל יום, באים כל שבוע לפחות פעם אחת (הם גרים 10 דקות הליכה מהבית שלנו), אז מה אם הוא עובד והם פה? צריך להרגיש חופשי, לא?" והקול השני התגבר, כלומר, לא היה אכפת לי שהוא עוסק בעבודות בבריכה. קצת, לא חשבתי שההורים שלי יעשו מזה ביג דיל. אבל אמא שלי פולניה, תרתי משמע, ונורא חשובים לה לכבד את ההורים ולא לצעוק כי השכנים ישמעו ונקיון וכו וכו, וכל פעם שהיא באה לבית שלנו אני צריכה להתקונן שאחרי שהיא חוזרת אני מקבלת על הראש: אם זה בעלי שלא עשה משהו טוב, אם זה אני שהרמתי קול על הילדים, אם משהו לא היה נקי, אם הילדה ליקקה את החלב מהצלחת ("איזה חינוך את נותנת לה, למה את לא מענישה אותה?" וכמובן אם הייתי צועקת עליה אמא שלי היתה אומרת: "למה את צועקת כל הזמן? השכנים פנו אלינו כבר, את יודעת?" אמא שלי ואני מאד מאד קרובות, תמיד היינו (גם פיסית) והיא עוזרת לי כלכלית ו"מנטלית" (שומרת על הילדים, לוקחת אותם מהגנים לפעמים, עוזרת לי לנקות את הבית וכו וכו וכו, מה לא?), אבל מצד שני לפעמים היא ממש מעיקה, וכשאני אומרת לה משהו שמעצבן אותה היא אומרת: "מגיע לי יותר כבוד עם כל העזרה שאני נותנת לך/לכם?" היא לא מתה על בעלי, כי הוא לא ממש עוזר לי וכל דבר מבקש ממני (גם אותי זה מרגיז, כאילו שיש לי 3 ילדים לפעמים), אומר שההורים שלו לא חינכו אותו לתת כבוד, אומרת שהוא צועק על הילדים יותר מידי במקום להעניש או לשים גבולות, מספרת לאחים שלי דברים שהוא עושה לי או לילדים או לבית. ונכון שיש דברים בבעלי שמאד מרגיזים, גם אותי, אבל הוא לא מפלצת, הוא פשוט לפעמים מתנהג כמו תינוק, לא עוזר לי כמעט (אני עושה בישולים, כביסות, בעצם הכל פרט לעבודות גינה ובריכה ולפעמים לצאת למשחקיות עם הילדים) והוא "מרחף", כמו שאמא שלי אומרת: "תיפול לו פצצת אטום על הראש הוא יחשוב שזה ברד" (גבר, מה לעשות...). לפעמים אני פשוט לא יודעת מה לעשות או להגיד. מצד אחד אני אוהבת את אמא שלי ומתייעצת איתה הרבה, כי אין לי חברות טובות, אבל מצד שני אין לי כוח שהיא מבקרת אותי ומנהלת לי את החיים ומחליטה ואחרי זה, שזה לא מוצא חן בעיניי, היא אומרת: "אני עושה כמעט הכל בשבילך, אז מותר גם לי להחליט". הנה, שלשום היא רשמה את הבת שלי לחוג אמנות. היא מכירה את המורה, ואמרנם ידעה שהבת שלי רוצה את החוג (זו שנה שנייה שהיא תבקר בו), אבל לא ביקשתי ממנה לרשום אותה, קיבינימט! שאמרתי לה את זה היא אמרה: "יש לך הרבה דברים על הראש, ולא רציתי שהילדה תפספס את החוג!" יופי! שנה שעברה שהחוג נגמר היתה תערוכה והיו צריכים למסגר תמונות. לא רציתי למסגר יותר מ2 ציורים, כי זה עולה לא מעט. אז אמא שלי הלכה למסגר עוד 2-3 תמונות והלכה לתת למורה. עוד דוגמה: אמא שלי החליטה שחברה של בן דוד של בעלי כלבה, כי היא לא אמרה לה (לאמא שלי) שלום, כשהיא ראתה אותה, אצלי בבית. "איזה חינוך יש לה? מגעילה אחת, אני יותר מבוגרת ממנה!" וגם: "שמת לב שהם התמזמזו במים? למה לא אמרת לבעלך שיעיר להם? יש ילדים קטנים, ואחרי זה מתפלאים שיש אלימות מינית ואונס"(???), תמיד אני חוטפת את הריקושטים, גם שיש לה טענות לבעלי. ולמה? כי "לא נעים לי להעיר לו, אבל אם אני הייתי אמא שלו, הייתי מכניסה לו באבי אביו". ויש עוד דוגמאות לרוב. מחר יש מסיבת יומולדת לבת שלי, ואנחנו עורכים אותה בבית שלנו, פעם ראשונה. כבר מעכשיו אני מפחדת ובמצב רוח חרא, כי אני יודעת שיהיו לה הערות (ולא בונות תמיד) ומה לומר אחרי המסיבה על הבישול, האירוח, הילדים, הרעש (אגב, שכנים התלוננו באמת על רעש מהבית שלנו, אבל יש לנו בריכה ולפעמים באים ילדים ואורחים, אז איך אפשר לא לצעוק ולשיר ולריב בקול?). בקיצור, מפחדת מהכל. כבר היום היא הכינה לי כמה דברים לאכול (למרות שלא היה לי אכפת להכין אוכל גם), וכבר יש לה מליון שאלות: "יש לכם מספיק אוכל? למה הזמנת כל כך הרבה אנשים? את בטוחה שיש מספיק שולחנות, יש מקום במקרר? למה הזמנת כל כך מוקדם? בעלך עוזר או כרגיל יושב מול המחשב?" מתפוצץ לי הראש. אולי אני אשמה, כי אני נותנת לה לעזור לי כל הזמן? אני לא יודעת מה לעשות. אני יודעת שהיא מאד אוהבת אותי וקשורה אליי, וגם אני אליה ואותה, אבל לפעמים אני מרגישה שאנחנו אישיות אחת, ובעלי גם אומר ככה כל הזמן.
