אמא קסומה ../images/Emo23.gif
אני בת שמונה וחצי. את בת שלושים ושבע.. וקצת. השיער שלי ארוך - ואת עם שיער דליל, אולי אפילו קרחת. אני בריאה, ואת? מתה, כמעט. אחר כך מתה לגמרי. שכבת בחדר שלך ושל אבא, סיפרת על החלום שפקד אותך בלילה. אבא שלך, שגם הוא מת כבר מזמן, היה שם ושר ברוסית. עולמות הפכנו בשבילך, חשבנו שזו התרופה עבורך, המנגינה שחלמת עליה. המורה שלי לפסנתר דאז, הקשיבה לך ולדוד יוסי, כששרתם. דרך הטלפון, עם קולות מקוטעים, היא תרגמה את השפה שלכם לתווים. דפים קרועים ממחברת, דו-רה-מי כתובים, שורות שורות, ילדה כואבת מקדישה, כותבת בראש העמוד 'לאמא!'. האם זו בין הפעמים האחרונות שכתבתי, שקראתי לך? ישבתי שעות מול הפסנתר שקנית לי שנים קודם לכן, מנסה לנגן ברצף את מה שהובא מולי, בשבילך, בשביל אמא. לולא בת הדודה הגדולה והמתנשאת ההיא, שניסיונותיי - הכושלים, בעיניה - חסרי תועלת. אז היא ישבה ונגנה לך. ועצמת את העיניים, וכעסתי עליה, ועלייך, כי.. איך לא הבנתן? רק אני יכולה להציל את אמא! כמה ימים לאחר מכן, או אפילו למחרת - סליחה, איבדתי תחושת זמן - חזרת לביה"ח בירושלים. ימים, חודשים, מי סופר. לא התראנו כבר שבועיים, וכל כך התגעגעתי. רבתי עם אחותך שנסעה לראותך, רציתי שתקח אותי גם אבל היא סרבה. אז בכיתי וצרחתי והשתוללתי וטרקתי דלתות. הסכימה. קפצתי לאוטו עם פנים נפוחות ונסענו בשקט. יום ראשון זה היה, ובאותו שבוע, בחמישי, זוכרת? היה לי יום הולדת. בשלישי אמרו לי שעצמת את העיניים ולא פקחת אותן יותר. יום הולדת תשע חגגתי בשבעה. - היום, כמעט שש שנים אחרי, אני כבר לא מנגנת על פסנתר, רק על העצבים של אבא. הוא איש טוב, עשית בחירה נכונה. מחר הבן האמצעי שלך, אחי, חוגג יום הולדת 12. לפני שלושה ימים, הבן השני חגג 8 אביבים, מתוכם רבים בלעדייך. כולם הלכו לסידורים ונשארתי לבד בבית. פתחתי את המגירה התחתונה במזנון ומצאתי תווים, את הדפים הקרועים וההקדשה 'לאמא!'. הרגשתי שחזרת, שאת איתי. הייתי אולי קצת משוגעת, אבל דיברתי אלייך. יכול להיות שענית לי? כן כן, את כאן. שעתיים נגנתי לך, וחייכת מהתמונה שהנחתי על התווים, שם עוד היה לך קצת שיער. הסתכלתי על הדו-רה-מי והידיים זרמו, כאילו לא שכחו מעולם ואף היטיבו. עם האקורדים הסתבכתי, אבל לא נורא, יהיה לנו עוד זמן משלנו. המוסיקה שלך מלווה ברקע את הדמעות והצחוק והסיפורים שלי, ואני רואה את גומות החן שלך שעכשיו הן שלי, הפנים הצוחקות והקפואות, אבל היי, אמא שלי כאן, איתי עכשיו. וזה הסוד שלנו. ------ חדשה כאן.
אני בת שמונה וחצי. את בת שלושים ושבע.. וקצת. השיער שלי ארוך - ואת עם שיער דליל, אולי אפילו קרחת. אני בריאה, ואת? מתה, כמעט. אחר כך מתה לגמרי. שכבת בחדר שלך ושל אבא, סיפרת על החלום שפקד אותך בלילה. אבא שלך, שגם הוא מת כבר מזמן, היה שם ושר ברוסית. עולמות הפכנו בשבילך, חשבנו שזו התרופה עבורך, המנגינה שחלמת עליה. המורה שלי לפסנתר דאז, הקשיבה לך ולדוד יוסי, כששרתם. דרך הטלפון, עם קולות מקוטעים, היא תרגמה את השפה שלכם לתווים. דפים קרועים ממחברת, דו-רה-מי כתובים, שורות שורות, ילדה כואבת מקדישה, כותבת בראש העמוד 'לאמא!'. האם זו בין הפעמים האחרונות שכתבתי, שקראתי לך? ישבתי שעות מול הפסנתר שקנית לי שנים קודם לכן, מנסה לנגן ברצף את מה שהובא מולי, בשבילך, בשביל אמא. לולא בת הדודה הגדולה והמתנשאת ההיא, שניסיונותיי - הכושלים, בעיניה - חסרי תועלת. אז היא ישבה ונגנה לך. ועצמת את העיניים, וכעסתי עליה, ועלייך, כי.. איך לא הבנתן? רק אני יכולה להציל את אמא! כמה ימים לאחר מכן, או אפילו למחרת - סליחה, איבדתי תחושת זמן - חזרת לביה"ח בירושלים. ימים, חודשים, מי סופר. לא התראנו כבר שבועיים, וכל כך התגעגעתי. רבתי עם אחותך שנסעה לראותך, רציתי שתקח אותי גם אבל היא סרבה. אז בכיתי וצרחתי והשתוללתי וטרקתי דלתות. הסכימה. קפצתי לאוטו עם פנים נפוחות ונסענו בשקט. יום ראשון זה היה, ובאותו שבוע, בחמישי, זוכרת? היה לי יום הולדת. בשלישי אמרו לי שעצמת את העיניים ולא פקחת אותן יותר. יום הולדת תשע חגגתי בשבעה. - היום, כמעט שש שנים אחרי, אני כבר לא מנגנת על פסנתר, רק על העצבים של אבא. הוא איש טוב, עשית בחירה נכונה. מחר הבן האמצעי שלך, אחי, חוגג יום הולדת 12. לפני שלושה ימים, הבן השני חגג 8 אביבים, מתוכם רבים בלעדייך. כולם הלכו לסידורים ונשארתי לבד בבית. פתחתי את המגירה התחתונה במזנון ומצאתי תווים, את הדפים הקרועים וההקדשה 'לאמא!'. הרגשתי שחזרת, שאת איתי. הייתי אולי קצת משוגעת, אבל דיברתי אלייך. יכול להיות שענית לי? כן כן, את כאן. שעתיים נגנתי לך, וחייכת מהתמונה שהנחתי על התווים, שם עוד היה לך קצת שיער. הסתכלתי על הדו-רה-מי והידיים זרמו, כאילו לא שכחו מעולם ואף היטיבו. עם האקורדים הסתבכתי, אבל לא נורא, יהיה לנו עוד זמן משלנו. המוסיקה שלך מלווה ברקע את הדמעות והצחוק והסיפורים שלי, ואני רואה את גומות החן שלך שעכשיו הן שלי, הפנים הצוחקות והקפואות, אבל היי, אמא שלי כאן, איתי עכשיו. וזה הסוד שלנו. ------ חדשה כאן.
