תודה על השיתוף JEWEL4
את החיים שאת מתארת, על יד הורה שמחוץ לביתו הוא איש מקצוע נערץ, ובבית הוא הורה לא טוב, מנותק/מבטל/כוחני/ מעליב/ מערער ביטחון/ פולש/ ועוד ועוד - אני זוכרת מכל מיני חברים שלי!!
מה שטוב בין אמא שלך לבינך - סליחה שאני מוצאת טוב...- זה שיכולת לעזוב אותה, לעזוב את הבית. יכולת להסתדר בלעדיה. זה דבר גדול! היא לא דלקה אחריך להחזיר אותך. אולי העצמאות שלך עלתה בקנה אחד עם הערכים שלה.
את כותבת שמותה לא מעורר בך שום רגש, ומצד שני כותבת שאת מרגישה רע...
את כותבת שאת מרגישה רע מפני שהמוות שלה לא מעורר בך שום רגש.
אני מציירת לי את תמונת הרגש שלך ואת מות אמך כך: אני מציירת לי אותך עומדת במרחק כלשהו מקיר גדול. מעבר לקיר הזה, די מרוחקת, נמצאת אמך, שעכשיו היא כבר לא בין החיים.
אני רואה אותך שולחת אל הקיר הזה צרורות-חלקיקים, אלומות חלקיקים של רגש. זה הרגש שקשור לאמך ולך: כי הרי רגש חייב להיות, הרי אישה זאת הוטבעה בך בגיל הרך ביותר, עוד לפני שהחלטת לנתק, לפני שאיבדת, בגיל שבע, כל תקווה מהשיחה הגלוייה איתה. אולי את זוכרת את מאבק החיים שלה, אולי תמונות של חייה מציפים, רעות וטובות, ואולי צר לך עליה באופן "אובייקטיבי", צר לך שאיננה חיה, שלא תראה אור-יום. הרי את לא רואה בה רשעות. אבל צרורות הרגש האלה לא יכולים להגיע אל אמך, בגלל הקיר הגדול. והם חוזרים אליך, כמו במין ניסוי פיזיקלי. וכמו בניסוי פיזיקלי ייחודי, את לא מזהה את הצרורות האלה כרגש-קשר אל אמך. שהרי את בעצמך יצרת כך את הקיר המיוחד, הקיר שמשנה את הרגש.
אני מקווה שתמצאי מנוחה מהרגש הרע שלך שנגרם על ידי חוסר הרגש.
שהרגש הרע לא יעסיק יותר מדי, לא ירדוף יותר מדי. אני מקווה ש"תקבלי את עצמך" כמו שאומר הביטוי השחוק - שתקבלי את מה שהיה. ואולי הרגש הרע שאת חווה עכשיו יהיה עדות להגינות שלך, ועדות לחוסר האונים שלך בקביעת היחסים עם אמך. היא היתה המבוגרת, היא זאת שקבעה. אולי היא לא ידעה להגיב בצורות בונות, אבל היא זאת שיצרה את היחסים. את היית קטנה והדבר היחיד שידעת היה שעליך לשמור על עצמך.
שלך עדיה
