אמא לא מוותרת עלי
שלושה ימים מאז ההודעה האחרונה ואני עדין נשארתי בהרגשה הראשונית שלי. חשבתי המון, ישבתי וחשבתי, ישנתי וחשבתי, עבדתי וחשבתי. ועוד גם רצתי התקשרתי התיעצתי, עם מומחים עם החוקים ועם אנשים מאוד מקצועים. נכון לעכשו מצטטת נער ששיתף אותי במסר, מודה לו מאוד על שכתב לי ביוזמתו ועודד אותי, ומצטטת משפט מהמסר הנוסף שהשיב לשאלתי: אני לא חשבתי לרגע שאמא מוותרת עליי, ואם היא הייתה מתנגדת בכוח באותו הזמן זה היה יוצר רק יותר כעס ומחזק את הרצון לעזוב. זאת בדיוק התחושה שהבן שלי מנסה להעביר לי שנה שלמה. ועובדה ששנה שלמה הוא מבקש לעבור, מידי פעם זורק בזעם ואני משיבה ב"תלך". והוא רוצה ללכת. הוא לא הרפה שנה שלמה, ההפך זה רק החמיר את המצב. היום ועכשו אני מותשת. יש לי בן גדול שעוטף אותי באהבה. כמו גדול מסביר לי שאחיו עושה טעות ושאני צריכה לתת לו ללכת כדי שיעריך אותי כאם. ויש לי בן קטן יותר, בן 9 אבל גודל בימים האלה כמעט לבד, חושב לבד הולך לבד, חוזר קם הולך, אפילו את הסנדויץ ביקש להכין הבוקר לבד. אם אני פונה אליו הוא מנפנף אותי ועונה לי כמעט בקביעות "לא רוצה" "לא בא לי" "עוד מעט" "ורק אם ובתנאי". אז אני כמעט שבוע באותו המצב. עיפה מאוד. מפוחדת עבורו. אבל רוצה לחשוב כמו אמא שמכירה את הבן שלה. והאמא הזאת שבי אומרת שהגיע הזמן לשחרר. כי לא ויתרתי, ניסיתי, הרפתי, התרכחתי, הסברתי, נתתי, אבל לא הצלחתי לשכנע ולא הייתי מספיק בשבילו, כי אני אמא ולא אבא. מבחינתו הגיע הזמן. אמר לי אוהב אותך אבל אוהב גם את אבא , וכמו שלא הייתי איתו עכשו לא אהיה איתך. והיום הלך לחבר חזר מחבר ושוב הלך ליום הולדת, אני רצתי התקשרתי דאגתי הבאתי וכו. וכן היום הוא פעם ראשונה הלך ליום הולדת זכה במתנות והביא לי אותן. פעם היה בוחר את המתנות לעצמו, לאביו, לאשת אביו, ולבת אשתו של אביו. היום אני מישהו שהוא רוצה להתגעגע אליו. ואני כבר מתגעגעת. אבל בתוך תוכי יודעת שאצטרך לחיות עם החוסר הזה בלב, כדי שהוא יבחר את דרכו שלו.
שלושה ימים מאז ההודעה האחרונה ואני עדין נשארתי בהרגשה הראשונית שלי. חשבתי המון, ישבתי וחשבתי, ישנתי וחשבתי, עבדתי וחשבתי. ועוד גם רצתי התקשרתי התיעצתי, עם מומחים עם החוקים ועם אנשים מאוד מקצועים. נכון לעכשו מצטטת נער ששיתף אותי במסר, מודה לו מאוד על שכתב לי ביוזמתו ועודד אותי, ומצטטת משפט מהמסר הנוסף שהשיב לשאלתי: אני לא חשבתי לרגע שאמא מוותרת עליי, ואם היא הייתה מתנגדת בכוח באותו הזמן זה היה יוצר רק יותר כעס ומחזק את הרצון לעזוב. זאת בדיוק התחושה שהבן שלי מנסה להעביר לי שנה שלמה. ועובדה ששנה שלמה הוא מבקש לעבור, מידי פעם זורק בזעם ואני משיבה ב"תלך". והוא רוצה ללכת. הוא לא הרפה שנה שלמה, ההפך זה רק החמיר את המצב. היום ועכשו אני מותשת. יש לי בן גדול שעוטף אותי באהבה. כמו גדול מסביר לי שאחיו עושה טעות ושאני צריכה לתת לו ללכת כדי שיעריך אותי כאם. ויש לי בן קטן יותר, בן 9 אבל גודל בימים האלה כמעט לבד, חושב לבד הולך לבד, חוזר קם הולך, אפילו את הסנדויץ ביקש להכין הבוקר לבד. אם אני פונה אליו הוא מנפנף אותי ועונה לי כמעט בקביעות "לא רוצה" "לא בא לי" "עוד מעט" "ורק אם ובתנאי". אז אני כמעט שבוע באותו המצב. עיפה מאוד. מפוחדת עבורו. אבל רוצה לחשוב כמו אמא שמכירה את הבן שלה. והאמא הזאת שבי אומרת שהגיע הזמן לשחרר. כי לא ויתרתי, ניסיתי, הרפתי, התרכחתי, הסברתי, נתתי, אבל לא הצלחתי לשכנע ולא הייתי מספיק בשבילו, כי אני אמא ולא אבא. מבחינתו הגיע הזמן. אמר לי אוהב אותך אבל אוהב גם את אבא , וכמו שלא הייתי איתו עכשו לא אהיה איתך. והיום הלך לחבר חזר מחבר ושוב הלך ליום הולדת, אני רצתי התקשרתי דאגתי הבאתי וכו. וכן היום הוא פעם ראשונה הלך ליום הולדת זכה במתנות והביא לי אותן. פעם היה בוחר את המתנות לעצמו, לאביו, לאשת אביו, ולבת אשתו של אביו. היום אני מישהו שהוא רוצה להתגעגע אליו. ואני כבר מתגעגעת. אבל בתוך תוכי יודעת שאצטרך לחיות עם החוסר הזה בלב, כדי שהוא יבחר את דרכו שלו.
