יפה שלי 29
New member
אמא יקרה שלי
היי, אני נכנסתי היום בפעם הראשונה לפורום הזה וקראתי דברים שאני ממש מזדהה איתם. רציתי קצת לשתף בכאב שטמון בליבי. אני בת 29 בת יחידה אבי נפטר לפני 10 שנים ולפני כשלוש שנים אבדתי את אמי המדהימה. אמי נפטרה במפתיע מדום לב שבוע לאחר שאחיה נפטר.טרגדיה במשפחה. היא רק קמה מהשבעה של דוד שלי ובוקר אחד היא פשוט הלכה לעולמה. אני ואמי חיינו יחד בבית כל החיים היינו רק שתינו כי הוריי היו גרושים. אמי היא כל עולמי היינו החברות הכי טובות אין יום שלא דיברנו לפחות 10 פעמים,אף פעם לא נפרדנו ליותר מיומיים, תמיד היינו אחת בשביל השנייה בטוב וברע. התפללתי תמיד שאזכה לכך שאמי תזכה להיות בחתונה שלי ושתזכה לראות נכדים אבל הכל נקטע באותו היום. לאחר מותה הייתי שבורה ברמות קשות, ירדתי במשקל בצורה דרסטית, הייתי כל הזמן חולה ובמשך חודשים הייתי בוכה כמעט בלי הפסקה. באותו יום נוראי חרב עליי עולמי, לקחו ממני את הדבר היקר לי מכל הדבר היחיד שהיה לי בחיים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי...
עכשיו עברו להם 3 שנים אבל הכאב נשאר, החור בלב עדיין עמוק. אני מתגעגעת לריח של אמא, לחיבוק החם, לנשיקה, לקול שלה, לאוכל שלה. בתקופת האבל תמיד התפללתי שרק אם יהיה לי תינוק אני אתגבר על המוות שלה. והנה לפני שנה וחצי התחתנתי עם אהובי שבזכותו אני ממשיכה הלאה וזה היה כל כך קשה לעבור ערב שמח שכזה בלי הורים ובמיוחד בלי אמא שתהיה שם איתי בשמחתי. ולפני שבעה חודשים ילדתי תינוק שבאמת החזיר לי הרבה אור לחיים. כל תקופת ההיריון היתה קשה בלי אמא שתהיה שם ותדאג ותייעץ לי וכך גם בלידה. ברוך השם טוב לי עכשיו בחיים עם בעלי האהוב והנסיך שלנו המדהים, אבל עדיין הכאב נשאר והגעגועים הולכים וגוברים והחיסרון שלה מתעצם מיום ליום.
דבר נוסף שיש לי לשתף ואשמח לשמוע אם מישהי גם כן מרגישה כך :
עד היום כל פעם שאני שומעת את המילה אמא זה צובט לי, כשאני נמצאת אצל חברה ואמא שלה שם או שהיא מדברת אם אמא שלה בטלפון זה גורם לי לקנאה ואני לא רוצה להרגיש ככה אבל זה משתלט עליי.
היי, אני נכנסתי היום בפעם הראשונה לפורום הזה וקראתי דברים שאני ממש מזדהה איתם. רציתי קצת לשתף בכאב שטמון בליבי. אני בת 29 בת יחידה אבי נפטר לפני 10 שנים ולפני כשלוש שנים אבדתי את אמי המדהימה. אמי נפטרה במפתיע מדום לב שבוע לאחר שאחיה נפטר.טרגדיה במשפחה. היא רק קמה מהשבעה של דוד שלי ובוקר אחד היא פשוט הלכה לעולמה. אני ואמי חיינו יחד בבית כל החיים היינו רק שתינו כי הוריי היו גרושים. אמי היא כל עולמי היינו החברות הכי טובות אין יום שלא דיברנו לפחות 10 פעמים,אף פעם לא נפרדנו ליותר מיומיים, תמיד היינו אחת בשביל השנייה בטוב וברע. התפללתי תמיד שאזכה לכך שאמי תזכה להיות בחתונה שלי ושתזכה לראות נכדים אבל הכל נקטע באותו היום. לאחר מותה הייתי שבורה ברמות קשות, ירדתי במשקל בצורה דרסטית, הייתי כל הזמן חולה ובמשך חודשים הייתי בוכה כמעט בלי הפסקה. באותו יום נוראי חרב עליי עולמי, לקחו ממני את הדבר היקר לי מכל הדבר היחיד שהיה לי בחיים. לא ידעתי מה לעשות עם עצמי...
עכשיו עברו להם 3 שנים אבל הכאב נשאר, החור בלב עדיין עמוק. אני מתגעגעת לריח של אמא, לחיבוק החם, לנשיקה, לקול שלה, לאוכל שלה. בתקופת האבל תמיד התפללתי שרק אם יהיה לי תינוק אני אתגבר על המוות שלה. והנה לפני שנה וחצי התחתנתי עם אהובי שבזכותו אני ממשיכה הלאה וזה היה כל כך קשה לעבור ערב שמח שכזה בלי הורים ובמיוחד בלי אמא שתהיה שם איתי בשמחתי. ולפני שבעה חודשים ילדתי תינוק שבאמת החזיר לי הרבה אור לחיים. כל תקופת ההיריון היתה קשה בלי אמא שתהיה שם ותדאג ותייעץ לי וכך גם בלידה. ברוך השם טוב לי עכשיו בחיים עם בעלי האהוב והנסיך שלנו המדהים, אבל עדיין הכאב נשאר והגעגועים הולכים וגוברים והחיסרון שלה מתעצם מיום ליום.
דבר נוסף שיש לי לשתף ואשמח לשמוע אם מישהי גם כן מרגישה כך :
עד היום כל פעם שאני שומעת את המילה אמא זה צובט לי, כשאני נמצאת אצל חברה ואמא שלה שם או שהיא מדברת אם אמא שלה בטלפון זה גורם לי לקנאה ואני לא רוצה להרגיש ככה אבל זה משתלט עליי.