אמא ילדון ואני.

[פנתרית סגולה]

אמא ילדון ואני.

כשעמדתי אתמול בתחנת האוטובוס התקרבה אשה (גבוהה יפה בלונדינית) עם ילד קטן על זרועותיה. כשהגיעה לתחנה הורידה את הילד לקרקע. הילדון פרץ בזעקת בכי, האמא לא נענתה, ואני, מהצד, ראיתי שמתפתח פה דיסוננס בין אם לילד. קֶצֶר. היא לא מבינה אותו והוא לא אותה, כל אחד מתחפר בעמדתו.
ניגשתי אליהם, רכנתי אל הילד ואמרתי ברוך ובהבעה משחקית: ילדוני, אמא עייפה.... האם נרגעה, כאילו דיברתי מלבה...הילד הגיב בזעקה קצרה נוספת אבל אני התמדתי להביט בו בחיבה, ישר לעיניו, ובהבעה מתחטאת. הוא שקט מיד, הביט בי בפתיחות מתוקה,ועכשיו עשה משהו חכם וחברותי: הוא חיבק את רגלה של האם, כאילו אומר: כן, אני מבין שאי אפשר על הידיים , אני אצמד לאמא באופן אחר. אח"כ הוא ניתק ממנה, ואני אמרתי לו, באותה הבעה של משחק והתחטאות: "לאמא כואבות הזרועות...." תוך שאני מראה לו את זרועותי במצב של עירסול.
ואז האם רכנה ולקחה אותו שוב על הידיים! כאילו החליטה עכשיו לקחת שוב את תפקידה האמהי, וכנראה 5-10 הדקות של המנוחה השיבו לה את כוחותיה.
ושוב הם היו יחד, הילד יושב לו על האם בסיפוק וברוגע, היא מחבקת בחיוך.
זאת ראיתי כבר מהתחנה, אליה חזרתי מיד.
אני זוכרת את האירוע הקטן הזה כרגעים מתוקים בתוך היום שלי.