באתי להפריע
New member
אמא ואבא יקרים,
אני מצטערת אם אני אשבור אתכם עכשיו, אם אנפץ לכם חלומות ותקוות.. אבל נראה לי שהגיע הזמן שתצאו מהסרט שאני מנסה כלכך הרבה זמן להוציא אותכם ממנו בעצמי. מאז שאני זוכרת את עצמי אני חיה בחוסר וודאות, ניכור, וייאוש.. כי אני לא יודעת מה לחשוב. אני מבולבלת. אני חיה בשקר בשנים האחרונות, ונמאס לי. מאז ומתמיד בנות גרמו לי לפרפרים בבטן, וזו כניראה לא סתם סטייה. תמיד הסתכלתי עליהן באור קצת אחר, בצורה קצת שונה.. ניקשרתי, פיתחתי תלות, התאהבתי.. הייתי מתוסכלת. נבהלתי מעצמי.. אבל ההתרגשות... עם ההתרגשות אי אפשר להתווכח. תמיד היו לכם את ההערות האלה, ההומופוביות והלסבופוביות.. לדעתכם זה לא נורמלי. אבל, זה קורה. וזה קיים. ואי אפשר להילחם בזה, וגם לא צריך.. אני כבר גדולה, ואני לא רוצה לחיות בשקר.. לא רוצה לשקר לעצמי, או לשכנע את עצמי, ולא רוצה לשקר לסביבה.. אני רוצה להיות מי שאני בכל מקום בו אני נמצאת כמו שהייתי עד עכשיו, עצמי, רק עם הפטיש הקטן שדופק בראש ולא נותן לי להירגע, נותן לי לשקר, להרגיש לא בנוח, להילחם עם עצמי. אני רוצה שתתמכו בי. ואם אני לא אקבל תמיכה אצלי בבית אז איפה אני כן אקבל? ואם לא יקבלו אותי בבית אז איפה כן יקבלו אותי? ואם.. ואם אני לא ארגיש בנוח אצלי בבית, אז איפה אני כן ארגיש בנוח?.. אני כבר מזמן לא נמצאת ב"ארון".. אני נמצאת בתוך ארון קבורה. אני מרגישה חלשה מול העולם הזה, ובעיקר חלשה ממכם. הפחד הזה שלא תקבלו אותי מנכר לי בראש, ובעצמות, ובלב. אתם מתחילים לדבר על זה וכואב לי הגוף, אני מתחילה לרעוד. אמאבא, לי הרבה יותר קשה עכשיו מאשר לכם, תהיו בטוחים בזה.. אני כרגע עם דמעות בעיניים, ובא לי למות. ולמה בעצם קשה להומואים ולסביות לצאת מהארון?.. מהחשש והפחד שלא יקבלו אותם. אבל אני יודעת שאתם, כהורים, כן תקבלו אותי. כי אם קיבלתם אותי עד עכשיו, עם כל הצרות, אז עכשיו אתם הכי תקבלו אותי, כי מילד אי אפשר להתעלם, וילד אי אפשר לזרוק. אני כניראה עכשיו "עשב שוטה" יותר מאי-פעם.. כלכך מתאים לכם להגיד עכשיו שאני מורדת, שאני עושה דווקא.. אבל אני לא. קשה לי, וזו אני שצריכה להתמודד עם הנטייה מול החברה, ומולכם- המשפחה שלי. אולי בעצם לא אמרתי פה כלום, אבל אני מניחה שהבנתם. אני מקווה שתבינו. אני מקווה שתעריכו את האומץ שלי לצאת ככה, לפחות. אתם לא יודעים כמה זה קשה, וכמה זה מפחיד. אני רוצה לברוח עכשיו, להתחבא מהעולם הזה, עד שתעכלו. עד שתכניסו לראש שגם אני אחת מאלה שתמיד פחדתם מהם.. ואף פעם לא העזתם לרחם, על כמה שקשה לקהילה הזו. אני מקווה שאני לא גורמת נזק גדול כלכך עכשיו, למרות שתמיד נראה לי שכן, מעצם קייומי. אוהבת תמיד, נעמה. הבת שלכם.
אני מצטערת אם אני אשבור אתכם עכשיו, אם אנפץ לכם חלומות ותקוות.. אבל נראה לי שהגיע הזמן שתצאו מהסרט שאני מנסה כלכך הרבה זמן להוציא אותכם ממנו בעצמי. מאז שאני זוכרת את עצמי אני חיה בחוסר וודאות, ניכור, וייאוש.. כי אני לא יודעת מה לחשוב. אני מבולבלת. אני חיה בשקר בשנים האחרונות, ונמאס לי. מאז ומתמיד בנות גרמו לי לפרפרים בבטן, וזו כניראה לא סתם סטייה. תמיד הסתכלתי עליהן באור קצת אחר, בצורה קצת שונה.. ניקשרתי, פיתחתי תלות, התאהבתי.. הייתי מתוסכלת. נבהלתי מעצמי.. אבל ההתרגשות... עם ההתרגשות אי אפשר להתווכח. תמיד היו לכם את ההערות האלה, ההומופוביות והלסבופוביות.. לדעתכם זה לא נורמלי. אבל, זה קורה. וזה קיים. ואי אפשר להילחם בזה, וגם לא צריך.. אני כבר גדולה, ואני לא רוצה לחיות בשקר.. לא רוצה לשקר לעצמי, או לשכנע את עצמי, ולא רוצה לשקר לסביבה.. אני רוצה להיות מי שאני בכל מקום בו אני נמצאת כמו שהייתי עד עכשיו, עצמי, רק עם הפטיש הקטן שדופק בראש ולא נותן לי להירגע, נותן לי לשקר, להרגיש לא בנוח, להילחם עם עצמי. אני רוצה שתתמכו בי. ואם אני לא אקבל תמיכה אצלי בבית אז איפה אני כן אקבל? ואם לא יקבלו אותי בבית אז איפה כן יקבלו אותי? ואם.. ואם אני לא ארגיש בנוח אצלי בבית, אז איפה אני כן ארגיש בנוח?.. אני כבר מזמן לא נמצאת ב"ארון".. אני נמצאת בתוך ארון קבורה. אני מרגישה חלשה מול העולם הזה, ובעיקר חלשה ממכם. הפחד הזה שלא תקבלו אותי מנכר לי בראש, ובעצמות, ובלב. אתם מתחילים לדבר על זה וכואב לי הגוף, אני מתחילה לרעוד. אמאבא, לי הרבה יותר קשה עכשיו מאשר לכם, תהיו בטוחים בזה.. אני כרגע עם דמעות בעיניים, ובא לי למות. ולמה בעצם קשה להומואים ולסביות לצאת מהארון?.. מהחשש והפחד שלא יקבלו אותם. אבל אני יודעת שאתם, כהורים, כן תקבלו אותי. כי אם קיבלתם אותי עד עכשיו, עם כל הצרות, אז עכשיו אתם הכי תקבלו אותי, כי מילד אי אפשר להתעלם, וילד אי אפשר לזרוק. אני כניראה עכשיו "עשב שוטה" יותר מאי-פעם.. כלכך מתאים לכם להגיד עכשיו שאני מורדת, שאני עושה דווקא.. אבל אני לא. קשה לי, וזו אני שצריכה להתמודד עם הנטייה מול החברה, ומולכם- המשפחה שלי. אולי בעצם לא אמרתי פה כלום, אבל אני מניחה שהבנתם. אני מקווה שתבינו. אני מקווה שתעריכו את האומץ שלי לצאת ככה, לפחות. אתם לא יודעים כמה זה קשה, וכמה זה מפחיד. אני רוצה לברוח עכשיו, להתחבא מהעולם הזה, עד שתעכלו. עד שתכניסו לראש שגם אני אחת מאלה שתמיד פחדתם מהם.. ואף פעם לא העזתם לרחם, על כמה שקשה לקהילה הזו. אני מקווה שאני לא גורמת נזק גדול כלכך עכשיו, למרות שתמיד נראה לי שכן, מעצם קייומי. אוהבת תמיד, נעמה. הבת שלכם.
מה שההורים לא תמיד מבינים שלנו הרבה יותר קשה להתמודד עם העניין מאשר שלהם קשה לקבל את העובדה שאנחנו לא הולכות לפי הנורמות והמוסכמות ולפי האימג' שהם בנו לעצמם בראש לגבינו. אבל בסופו של דבר, כך או אחרת הם יצטרכו לקבל אותך כמו שאת! את תמיד תישארי הבת הקטנה שלהם!!! (וגם אם את לא הכי קטנה במשפחה וגם אם את לא כל כך קטנה) 