אמא במצב על הפנים..

[האניבי1]

אמא במצב על הפנים..

אין לי למי לספר את הכובד הזה שעל ליבי, אז אשתף אתכן כדי לא להישאר עם זה לבד. אבא שלי היה אתמול בביקור השבועי אצל אמא שלי בבית האבות ואמר שמצבה מתדרדר. שכמעט רוב הביקור כשעתיים וחצי היא ישנה עם פה פתוח, וכמעט היה בלתי אפשרי להעיר אותה, וגם כשהצליח לא הגיבה אליו אלא המשיכה לבהות, ואז נרדמה שוב. כמה שזה מכאיב לדעת ולראות מה נהייה ממנה...ישר מחשבות- האם מסממים אותה בתרופות ?האם זה טוב לה לישון ? האם רע לה לישון ? אין לי מושג, ולאף אחד אין. חשבתי ללכת לבקר אותה בפורים, אך נראה לי שאדחה זאת לפסח, כי תמיד אני צריכה כמה ימים כדי להתאושש מהביקורים אצלה, ואחרי פורים אני מיד צריכה לחזור לעבודה. אבא שלי אומר שלא נראה לו שהביקורים כלל משפיעים עליה באיזה שהוא אופן. המוח שלה אכול לגמרי. מצד אחד כ"כ קשה לי ללכת לבקר אותה ולראות מה נהייה ממנה- גוף קטן, שבור, בוהה, מנותק מהעולם ולא מגיב לכלום מלבד לכפית האוכל המוגשת לפיה. לראות אותה כך זה פשוט בלתי נסבל עבורי. מצד שני אני מפחדת שכהיא כבר לא תהייה, אני אתחרט על כך. אני אוכלת את עצמי ללא הרף בהקשר נושא זה. וגם ברגע זה, מטפטפת דמעות על המקלדת... וממשיכה לאכול את עצמי.

 

[אשבל1]

היי האניבי

מאוד עצוב לקרוא את מה שכתבת, ואני לא יודעת אם בכלל מותר לייעץ במצב כזה, אבל אם את מעוניינת בדעתי, אם המצב התדרדר וייתכן שהסוף קרב, אולי כדאי עם כל הקושי לבקר, כי כמו שאמרת אם תתחרטי אחר כך זה יהיה מאוחר וחבל שתצטערי אחר כך, מהמעט שאני יודעת עלייך את נשמעת לי חזקה, מתעניינת במחלה ואולי תצליחי לאסוף כוחות , לבקר, בטוח שיהיה קשה, אבל גם בבית נשמע שלא קל לך להתמודד עם המצב , מאחלת לך ימים קלים יותר......

 

[האניבי1]

הי אשבל

לצערי הרבה, וזה נורא אולי שאני אומרת את זה, אבל הסוף ממש לא קרוב, במחלת האלצהיימר בדעיכה היא איטית איטית, וכל פעם יש עוד ירידה ועוד ירידה, אימי במצב רע קוגניטיבית, אך פיזית כל ה"מנוע" עוד עובד כמו שצריך, ולכן הסוף עוד נראה לי רחוק מאוד, והיא ואנחנו, כך ברור לי, נאלץ לעבור עוד סבל רב, ועוד צפויים לי עוד הרבה ביקורים מלאי סבל, עד שנפרד. זה עצוב לומר זאת, אך זאת האמת, בכל מקרה תודה על התגובה. האניבי

 

[אין מלבדך]

היי האניבי

כל כך קשה המצב המתמשך הזה, לצערי סבתא שלי באותו מצב שאת מתארת כבר שנים רבות. המצב הזה של "לא פה ולא שם" כל כך בלתי נסבל. המשפט שכתבת "גוף קטן, שבור, בוהה, מנותק מהעולם ולא מגיב לכלום מלבד לכפית האוכל המוגשת לפיה.." החזיר אותי לתמונות מאוד מודחקות. כמה שזה קשה.

 

[האניבי1]

הי לך !

כמה טוב ומרגש לקבל תגובה מבינה, ממשהיא שמבינה באמת איך זה נראה ומרגיש...

 

[Darkmatter]

היי...

אני ממש מבינה את כאבך וצר לי לשמוע... אני לא בטוחה אם את יודעת או זוכרת אבל גם אמי חולה לפחות 7 שנים במחלה נוירולוגית. והיא כבר ארבע שנים במצב שאת מתארת... לפני חצי שנה, שנה, היא גם לא הצליחה יותר לבלוע אז היא מוזנת מאז במכונת הזנה... זה כ"כ קשה להסתכל על זה. ותמיד אני חושבת אם היא איכשהו כן מודעת למשהו והאם היא סובלת [היא תמיד כמעט נחנקת כשהיא מנסה לבלוע רוק] וזה עושה לי רע. היא כרגע נמצאת בבית הקודם שגרתי בו ומטופלת ע"י עובדת זרה. לא נעים להגיד אבל לא הלכתי לראות אותה כבר לפחות חודשיים. ואני לא חושבת שאני אבוא לשם בקרוב. הרבה יותר קל לי לא להיות שם. לפעמים אני מרגישה שאני קצת נוטשת אותה ומרגישה אשמה, ולפעמים אני חושבת לעצמי שממילא היא כבר מזמן לא שם ואני זוכרת אותה כמו שהיא היתה לפני שנים ואוהבת ומכבדת אותה ואת הזכרונות האלו. אני לא בדיוק יודעת איך להסביר את זה. אין לי ממש מושג מה להגיד לך. אני לא יודעת מה הגישה הנכונה לזה. זאת באמת סיטואציה מאוד קשה ומורכבת. אני מקווה שאיכשהו ההתמודדות תעשה טיפה קלה יותר... [הבחורה שיורדת עלי כל הזמן, אני מתחננת בפניך אל תעשי את זה עכשיו כי זה שובר אותי. תודה]

 

[קינגית7]

האניבי היקרה

אני הייתי הולכת. הכאב פשוט גדול, אני מבינה, אבל הוא יכול להיות גדול יותר אם לא יהיה כבר למי ללכת. תשאי את הסבל שלך ממצבה בגאוה ובכבוד, את תרגישי טוב יותר, אני מקווה.

 

[סְקָאלִי]

...

הי האניבי. מצער לשמוע על הסבל. ללא ספק יש כאן מורכבות גדולה, ואני מבינה את התחושות הסותרות שאת חשה. מצד אחד, את נקיפות המצפון. מצד שני, את הקושי בלראות את אמך שהיא שם וגם לא שם, כמעין חומה שאת רוצה לדפוק עליה ולפתוח אותה ולהגיע אל אמא שלך שכלואה בפנים, ללא הועיל. אני מבנה ממך שהמצב יכול לארוך זמן רב כך. אני חשה שאת מוצאת לך את המודוס וויונדי שלך בין כל מטלותל חייך, אין פתרון מושלם, ולכן גם נקיםות המצפון. אני מניחה שאם, עם הזמן, הביקורים יגבו ממך מחיר נפשי יותר קטן [אין לי מושג איך עושים את זה...] אז תוכלי לבקר אותה בתכיפות יותר גדולה, ולמצמם במעט את רגשי באשמה הנוכחיים והעתידיים. אבל ברור לי שזה לא פשוט, ושאת צריכה את משאבי הנפש שלך לעוד תחומים בחיים. אגב, באיזו תכיפות אביך מבקר אותה? ומי עוד מבקר אותה?

 

[האניבי1]

הי סקאלי...

אבא שלי מבקר את אמא פעם בשבוע, ביום קבוע. אחותי אולי פעם בחודשיים (גם לה קשה) ואחי אולי כל ארבעה חודשים- הוא גר בחיפה וכמעט לא מגיע אפילו לבקר את אבא שלי. זה מזעזע שאנחנו- הילדים מבקרים אותה כ"כ מעט- אבל המחזה באמת קשה מנשוא ולא ברור עד כמה לה זה משנה. בכל מקרה, תודה על המילים החמות...וסופ"ש נעים.

 

[סְקָאלִי]

אני מכירה את זה קצת.

אמי הייתה מאושפזת שנים רבות במקום מאוד מרוחק ממקום מגורינו [המקום שנחשב אז להכי טוב מבחינת הטיפול]. אמנם כן אפשקר היה לדבר איתה, אבל היא לא הייתה באותו מצב ובאותה תודעה שהייתה קודם לכן. היו תקופות שהיה לי קשה לבקר [הייתי ילדה אז]. אני שמחה לפחות שעברתי את הקטע הזה והגעתי למצב שבו נסעתי לבקר בקביעות ואפילו חיכיתי למפגשים איתה. אבל זה היה תהליך ארוך. אנשים לא תמיד מבינים את מהות הטיפול באדם שנמשך למשך שנים ארוכות. ראיתי לא פעם את התהליכים של אדם שמתאשפז שם במוסד, ובהתחלה כל המשפחה מגיעה בחמולות, ואז לאט לאט זה דועך. יתכן שהיו שם אנשים שלא ביקרו אותם כלל. אבי שיחיה, ביקר אותה בקביעות פעמיים בשבוע, לא משנה מה. גם בימים קבועים, בהתמדה ובמסירות.

 

[האניבי1]

תשובה לסקאלי

מה שאת מתארת הוא באמת מצב שונה. אמא שלך היתה בהכרה, ואפשר היה לתקשר איתה, ואני לא יודעת את הפרטים אבל זה נשמע שהיא זיהתה אותך והיה לביקור משמעות- היא הבינה שאת שם, והיא הבינה שבאת לבקר אותה. לביקורים אצל אימי אין שום משמעות, או לפחות כך זה נראה, אתה לא יודע מה הולך בראש של מישהו שהמוח שלו אכול לגמרי, והיא במצב הרבה יותר קשה ממה שאת מתארת את אמך. בכל מקרה החלטתי שאם לא אלך השבוע, אלך בפסח שזה עוד חודש בערך... תודה על המסר האניבי

 

[מיכל לוי1]

האניבי...

הצטערתי לשמוע שכך המצב. הלוואי שהייתי יכולה לחזק אותך איכשהו אבל אני יודעת שקל לדבר... אני רק מקווה שהדברים הטובים שלך בחיים יתנו לך כוח לעמוד מול הדבר הזה שאת צריכה לעבור. חיבוק יכול לעזור?