Transformer revisited
יותר מפעם אחת כתבתי, בפורום הזה ממש, שלו ריד איננו כוס התה המוזיקלית שלי. הסיבות לא חשובות. המוות הפתאומי שלו (פתאומי לנו. מסתבר שריד עצמו ידע תקופה לא קצרה שתוחלת חייו תתקצר באופן משמעותי) גרם לא רק להצפה של המוזיקה שלו מהמצב הסטטי שבה היא נחה בשנים האחרונות, אלא גם לשורה של הספדים וזכרונות שאני מניח שריגשו את כל מי שקרא אותם.
על הרקע הזה חזרתי למעט הלו ריד שיש לי- האלבום Songs for Drella מ1990 שמשותף לריד, קייל ואנדי וורהול, תקליטור האוסף Walk on the Wild Side: The Best of Lou Reed- אוסף קצר וקולע שיצא במקור ב 1976, וגם ל Transformer שיצא ב 1972, ושנרכש על ידי לפני כ 20 שנה, באמצע תקופת הדייויד בואי שלי, ועשה את המעבר לתקליטור מאוחר יותר.
הדבר הראשון שבולט לאוזן באלבום הזה הוא הניגוד שבבסיסו- הדרך המונוטונית לכאורה שבה ריד מגיש את השירים, וגם מלחין לא מעט מהם, אל מול המאמץ העיבודי/הפקתי הגדול של החבורה הלונדונית העליזה שחברה לריד ביצירת האלבום, בראשותו של דייויד בואי. אני מנחש שאם לו ריד היה יושב בתא הטייס, כי אז האלבום היה מקבל צליל רזה ומבוסס גיטרות חשמליות. חלק מהשירים אמנם קרובים ברוחם ובעיבודם למצב הזה, אבל שירים אחרים באלבום מרוויחים הרבה מהדרך שבה הם הוצאו אל הפועל לבסוף. התודות, מבחינתי, מגיעות לשני אנשים: מיק רונסון, והרבי פלאוורס. הראשון הוא הגיטריסט הפראי של דייויד בואי, אבל באלבום הזה רונסון מבליט את יכולותיו כמעבד מיתרים מוכשר ופסנתרן רגיש ואינטליגנטי. השני הוא נגן בס שכיר שניגן כמעט עם כל מה שזז בסצינת הרוק הבריטית. Transformer לא היה מה שהוא ללא הבס הנפלא ב "Walk on the Wild Side", הטובה ב "
Make Up", והעיבוד הקברטי/שתוי ל "Goodnight Ladies". כל אלה חתומים בחתימת ידו של פלאוורס.
למרות עבודת ההפקה/עיבוד הגדולה באלבום, זה היה ונשאר אלבום של לו ריד, לא מעט בזכות שירי רוק הגיטרות הרזים שכן מפוזרים לאורכו. במקום אחד נשמע כאילו ריד הוא חיצוני לשיר- "Wagon Wheel" ששמועה לא מאומתת גורסת שנכתב בכלל ע"י דייויד בואי, וכאמור אפשר להחליף בו את ריד בכל זמר אחר. אבל ככלל, לא מעט שירים מרוויחים מהניגוד בין הטקסטים של ריד, לעיבוד המוזיקלי שלהם.
"
Perfect Day" למשל- מונולוג נוגע ללב של איש גוסס או חסר תקווה, שנאחז בכל כוחו בקרן אור יחידה- יום שאותו בילה עם חבר קרוב, שהשכיח ממנו את ההווה העגום והעתיד הקצר והקרוב. הפסנתר והמיתרים של רונסון הופכים את היום המואר הבודד לרגע נצחי של חסד שמקרין על גיבור השיר. יופיה של המוזיקה גרמה להרבה אנשים לחשוב שמדובר בשיר אהבה, למרות ששורת הסיום "You're going to reap just what you sow" מחזירה את הדובר ואת המאזין בחבטה עזה אל קרקע המציאות.
גם "Satellite of Love" עובר תהליך דומה, ומשיר על אדם ריק ומיואש שרואה את אהובתו ואת האהבה עצמה חגים הרחק מעליו, לא מושגים, הוא הופך לשיר שמעמיד במרכזו את לוויין האהבה, ומנמיך את להבת שברון הלב. הפרחים מגיעים כאן לרונסון (פסנתר) ודייויד בואי (קולות רקע שמזוהים עם השיר הזה לא פחות מהשירה של ריד).
חוויות אישיות מזינות חלק מהשירים באלבום: את חוסר הנוחות שלו משיחת טלפון בטלה שטרדה את מנוחתו הוא ממיר בלגלוג (כמעט) טוב לב ב "New York Telephone Conversation". אנדי וורהול, מנטור וחבר, נוכח גם ב "Andy’s Chest", שיר שנכתב אחרי שוורהול נורה בחזהו ע"י פמיניסטית רדיקלית ששמה לא ראוי שיוזכר, וגם ב "Vicious", שיר שנולד אחרי שיחה עם וורהול שביקש מריד לכתוב שיר על מישהו מרושע, "אתה יודע, כאילו אני יורה בך עם פרח" כדבריו.
אבל ליבו של האלבום, מהותו, איננה על לו ריד ו/או על אהבה (או היעדרה). האלבום הזה עוסק באנשים. אנשים שריד מכיר או הכיר, אנשים שריד אוהב, ואנשים שריד לא מחבב, בלשון המעטה. ב "Hangin’ Round" ריד
מצליף בחדות ובנבזות בכל הצעירים העשירים והמסודרים שהחליטו לחיות את חיי הפרא. האמפתיה שלו לא נתונה אליהם ואל העמדת הפנים שלהם. הוא ודאי נתקל בהם ובשכמותם, וחווה את גילויי ההערצה שלהם כלפיו, משום שהוא היה "נער רחוב המחמד" הקלאסי- גם ג'אנקי, גם חיית רחוב, גם משורר. ריד לא התכוון להסתפח אל החבורה הזו, משום שהוא הרגיש הרבה יותר בנוח עם חבורת נידחי החברה שהוא הכיר עוד מימיו בפקטורי של אנדי וורהול . ב "Walk on the Wild Side" הוא הרבה יותר נינוח ואמפתי, ומעניק חיבוק חם לכל אותם אנשים שזוכים להסבת מבט או לבוז מפורש מהאנשים ה"רגילים", אלה שממהרים לדרכם, אולי להופעה של לו ריד, מי יודע.
השיר שמתנשא מעל שאר שירי האלבום, מבחינתי, הוא "
Make Up". זה שיר אהבה אישי לגמרי, של ריד לאהובתו שהיא בעצם גם אהובו. בטון מדוד, בקצב נינוח, ריד מתאר את טקסי האיפור של בן/בת הזוג, לבישת השמלה, הבושם, ולבסוף- היציאה. "We’re coming out/Out of our closets/ Out on the street" ריד שר, והופך את השיר לשיר נצחון של אהבה ואנושיות על פני סטריאוטיפים ודעות קדומות. השיר הזה זוכה להמון צ'ופרים קטנים שמפוזרים לאורכו: הטובה העליזה של הרבי פלאוורז, המחמאה "You’re a slick little girl" שריד מעניק לאדם שהוא אוהב, וקריאות ה "oooh" שריד מפזר. השיר הזה יכול היה להיות צבעוני מאד, נישתי מאד בידיים של מישהו אחר, דייויד בואי נניח, אבל ריד, בהגשה שלו, משאיר את השיר על הקרקע, ולא הופך אותו או את גיבורו/גיבורתו לקוריוז.
הרחובות, האנשים, רגעים של כאב ושל הנאה- כולם מתעוררים לחיים באלבום המצוין הזה. ריד לא מחטט פה בפצעים, אלא מביים סצינה שחורה וצבעונית כאחד, עמוסה בגלריה של טיפוסים אמיתיים לגמרי שריד הופך לגיבורים (ועוד כמה מזויפים עד העצם, שבהם הוא צולף). כוחו של האלבום בדרך שהמאזין עובר- משירים מלודיים ועשירים בצליל אל טקסטים חדים ואנושיים, וחוזר חלילה. לא חייבים לאהוב או לא לאהוב את לו ריד כדי לאהוב את האלבום הזה.
************************************
All songs written by Lou Reed.
Side one
"Vicious" – 2:55
"Andy's Chest" – 3:17
"
Perfect Day" – 3:43
"Hangin' 'Round" – 3:39
"Walk on the Wild Side" – 4:12
Side two
"
Make Up" – 2:58
"Satellite of Love" – 3:40
"Wagon Wheel" – 3:19
"New York Telephone Conversation" – 1:31
"I'm So Free" – 3:07
"Goodnight Ladies" – 4:19
Lou Reed – guitar, vocals
Herbie Flowers – bass guitar, double-bass, tuba on "Goodnight Ladies" and "
Make Up"
Mick Ronson – lead guitar, piano, recorder, backing vocals, string arrangements
John Halsey – drums
Ronnie Ross – baritone saxophone on "Goodnight Ladies" and "Walk on the Wild Side"
The Thunder Thighs – backing vocals
Barry DeSouza – drums
Ritchie Dharma – drums
Klaus Voormann – bass
Production- David Bowie, Mick Ronson (Ken Scott – engineering)
