אל תלך עכשיו
אני מסתכלת דרך החלון, מאחורי הוילון, על גבך ההולך ומתרחק ממני.
פעם, לאורך שנים- אהבתי לדעת שאתה תמיד הולך ותמיד חוזר, ובכל זאת, עכשיו, משהו בי צועק. אל תלך עכשיו.
כשנכנסת ושוב עמדת בדלת, אור של שמש הצהריים בוהק בגבך כשפנייך אלי, אל האפלולית שלנו,
היית מוכר כל כך
אבל כל כך שונה.
לרגע רציתי לשאול "מי אתה"? "מאיפה באת?"
ואז, כעבור כמה רגעים ארוכים, מייסרים
כשהמרחק הצטמצם והפער נסגר עד לאפס, עד שלא היה דבר שאפשר להכניס בינך וביני, זה הפך ל-"מי אתה ומאיפה אתה יודע ככה,
לגעת בי ככה,
מאיפה אתה יודע אותי כל כך טוב ?"
ואז נזכרתי.
הגוף זכר, ובעקבותיו כל היתר- וגם אני
גם אני ידעתי פתאום
את מקומי.
באתי אלייך בטוחה בעצמי, לא מפחדת
רציתי לפחד
אבל
היית שם
מוכר וטוב
ושוב יכולתי
להחליק אל בין רגלייך,
בלתי מורגשת, בלשון מלטפת
לקבל אל בין שפתיי את הצורך שלך,
קשה כתמיד,
עצור ומאופק ומשהה את הקץ
כתמיד.
לרגע התבלבלתי
תבין
הצבעים והמראות, האור והקולות
מרחק הזמן טישטש את הראות.
רק שם
מתחת למרכז גופך
בעיניים עצומות
רק שם אי פעם הצלחתי לאבד את עצמי, לצאת מדעתי.
היית שם
ופתאום הייתי מלאה כל כך בגופך.
חזה וצוואר, אצבעות וירכיים והמגע הבלתי נמנע
המציף בעונג בוער שלא מותיר ממני דבר
של הזין שלך
מתקשה ונרפה, הולם ומתרחק, נמנע ומתפרץ לבסוף אל תוכי.
שבעתי.
היית לי כל כך באותם הרגעים
עד שהתקשתי להכיל את התחושות החדשות- ישנות שצפו בי פתאום, ישר לפנים.
ועכשיו שוב החושך המוכר מציף זכרונות. זכרונות של טעם ומגע, זכרונות מלוחים כמו האוויר על הצוק מעל הים.
ועכשיו שוב.
וזה כל כך מוכר עד שכאילו התמונה אינה שלמה עד שאתה לא חסר בה
עכשיו שוב הריק הזה
אני והוא כבר מכרים ותיקים
ואני עדיין לא מצליחה להפסיק להאחז במראה גבך ההולך ומתרחק ממני, שוב
אל תלך עכשיו.
אני מסתכלת דרך החלון, מאחורי הוילון, על גבך ההולך ומתרחק ממני.
פעם, לאורך שנים- אהבתי לדעת שאתה תמיד הולך ותמיד חוזר, ובכל זאת, עכשיו, משהו בי צועק. אל תלך עכשיו.
כשנכנסת ושוב עמדת בדלת, אור של שמש הצהריים בוהק בגבך כשפנייך אלי, אל האפלולית שלנו,
היית מוכר כל כך
אבל כל כך שונה.
לרגע רציתי לשאול "מי אתה"? "מאיפה באת?"
ואז, כעבור כמה רגעים ארוכים, מייסרים
כשהמרחק הצטמצם והפער נסגר עד לאפס, עד שלא היה דבר שאפשר להכניס בינך וביני, זה הפך ל-"מי אתה ומאיפה אתה יודע ככה,
לגעת בי ככה,
מאיפה אתה יודע אותי כל כך טוב ?"
ואז נזכרתי.
הגוף זכר, ובעקבותיו כל היתר- וגם אני
גם אני ידעתי פתאום
את מקומי.
באתי אלייך בטוחה בעצמי, לא מפחדת
רציתי לפחד
אבל
היית שם
מוכר וטוב
ושוב יכולתי
להחליק אל בין רגלייך,
בלתי מורגשת, בלשון מלטפת
לקבל אל בין שפתיי את הצורך שלך,
קשה כתמיד,
עצור ומאופק ומשהה את הקץ
כתמיד.
לרגע התבלבלתי
תבין
הצבעים והמראות, האור והקולות
מרחק הזמן טישטש את הראות.
רק שם
מתחת למרכז גופך
בעיניים עצומות
רק שם אי פעם הצלחתי לאבד את עצמי, לצאת מדעתי.
היית שם
ופתאום הייתי מלאה כל כך בגופך.
חזה וצוואר, אצבעות וירכיים והמגע הבלתי נמנע
המציף בעונג בוער שלא מותיר ממני דבר
של הזין שלך
מתקשה ונרפה, הולם ומתרחק, נמנע ומתפרץ לבסוף אל תוכי.
שבעתי.
היית לי כל כך באותם הרגעים
עד שהתקשתי להכיל את התחושות החדשות- ישנות שצפו בי פתאום, ישר לפנים.
ועכשיו שוב החושך המוכר מציף זכרונות. זכרונות של טעם ומגע, זכרונות מלוחים כמו האוויר על הצוק מעל הים.
ועכשיו שוב.
וזה כל כך מוכר עד שכאילו התמונה אינה שלמה עד שאתה לא חסר בה
עכשיו שוב הריק הזה
אני והוא כבר מכרים ותיקים
ואני עדיין לא מצליחה להפסיק להאחז במראה גבך ההולך ומתרחק ממני, שוב
אל תלך עכשיו.
