אל תהססו, תתרמו
כל שנה בפתח, אנחנו רואים את הכרזות והבקשות לתרומות עבור נזקקים לפתח. ברשתות התקשרות השונות, במיילים שאנחנו מקבלים, כשאנו עושים קניות לחג ברשתות המזון וכו'. במקום עבודתי, שלחו מייל עם בקשה להתנדבות לחלוקה של חבילות לנזקקים. ביקשו שמי שיכול, שיבוא לעזור לחלק. כמובן, מבלי לחשוב פעמים, שלחתי מייל של אישור. מסתבר שאינני היחידי ויחד איתי ממקום העבודה הגיעו סה"כ כ- 20 אנשים. הגענו אתמול בבוקר, בשעה 07:30 למקום המפגש. בחוץ כבר היו ארגזים, ולא מעט. חולקנו לצוותים של שני אנשים ברכב, וקיבלנו כתובות לחלוקה. לכל רכב הוכנסו שני ארגזים ולפעמים שלושה. תלוי במקום הפנוי. מראש כמובן דאגו לפנות את הבגאז' של הרכבים. ברכב שבו הייתי, היו ארבעה ארגזים. כל הכתובות היו באיזור תל אביב-יפו עם הגבול של בת-ים. הכתובת הראשונה שלנו לחלוקה הייתה באיזור בת ים. מצאנו את המקום ועלינו למעלה. קומה שניה, אין מעלית. הארגז, משקלו כ- 40 ק"ג +/-. בני הבית חיכו לנו עם דלת פתוחה, הם ראו אותנו מהחלון. החיוך שהיה על פניהם, עם כל העצב, עשה את ההרגשה הטובה מכולן. ההוראות שקיבלנו היו ברורות, לעזור בסידור המוצרים, לחבק במידת הצורך, לגלת סימפטיה ולעזור כמה שרק אפשר. לאחר ששמנו את הארגז במקום שביקשו מאיתנו, שאלנו האם הם רוצים שנעזור להם לסדר את הדברים. הם אמרו שלא. אינני יודע האם אמירת הלא הייתה מהסיבה שהם לא היו צריכים את העזרה או מפאת בושה שפן נראה את המצב בבית, בתוך הארונות. כשבאנו לצאת מהבית, הבעל החזיק שטר של עשרים ש"ח ורצה לתת לנו "טיפ". לא יכלנו, היינו מבועטים מהמחשבה שיתנו לנו על כך כסף. התנצלנו ואמרנו שאנחנו עושים זאת בהתדנבות מלאה ולא מצפים לתמורה ולא מבקשים כלום. ושאם נוכל לעזור בדברים נוספים, אנחנו נשמח לעשות כן. העינים הבורקות שלו, החיוך שלה, הם אלו שעשו את החלוקה לנעימה הרבה יותר. המשכנו מאצלם לכתובות הבאות. שלושת הכתובות היו באיזור דרום תל-אביב. הגענו לכתובת הראשונה ועלינו למעלה. המקום נראה כמו מעברה. אמנם בנוי מאבן אך נראה מזוויע לחלוטין. ריח לא נעים, לכלוך בכל מקום, ריקבון על הבית. אשה מבוגרת הגרה בגפה פתחה לנו את הדלת ונכנסו פנימה. היא הראתה לנו היכן להניח את הארגז, וגם כאן, לא הסתפקנו בהורדת הארגז אם כי בשאלה האם נוכל לעזור לה לסדר את הדברים. היא חייכה ואמרה שהיא תסתדר ובירכה אותנו לחג שמח. יצאנו שוב, עם חיוך של סיפוק על הפנים. שוב נכנסנו לרכב, מחפשים אחר הכתובת הבאה. כשהגענו, התקשרנו לבית לברר היכן הכניסה. עלינו למעלה, המקום קצת יותר טוב מהמקום הקודם אך עדין, רואים את צורת החיים והלב נכמר ונשבר. פותחת לנו את הדלת אשה בסביבות גיל ה- 30-40, דוברת רוסית, ומראה לנו להיכן לקחת. בחדר, ישבה אשה מבוגרת, שאינה יודעת עברית, ולפי מה שהבנתי מבן הזוג לחלוקה, היא ברכה אותנו והודתה לנו ברוסית. היא הייתה מחוברת למעין מכונת אינהלציה או משהו בסגנון, לא יכלה לקום מהמיטה. האשה אשר פתחה לנו את הדלת ליוותה אותנו גם בדרנו החוצה, מנסה להודות לנו אך לא מוצאת את המילים. הבנתי שהיא הסבירה לחבר שהיה איתי כמה קשה להם וכמה היא מודה לנו שעזרנו לה להעביר את החג. בכתובת האחרונה שאליה הגענו, לא ענו לנו במספר הטלפון בבית. ההוראה שקיבלנו הייתה להשאיר את החבילה אצל השכן בדלת ולבקש שהיא תעביר את החבילה לשכן. כשדפקנו בדלת והיא נפתחה, הבנו שגם שם צריכים לעזור. היא שאלה אם אנחנו יכולים להביא גם לה חבילה. אמרתי לה שכרגע החבילה הזו מיועדת לשכן אך אבקש מהממונים להגיע גם לשם. לא נעים, אך גם אם היא לא תעביר את החבילה לשכן, והיא עצמה תשתמש בדברים, אני עדין חושב שזה יהיה בסדר. מה שאני בעצם רוצה לאמר כאן, שלא משנה אם אתם יכולים לתרום מזון, כסף, מוצרים או אפילו זמן בחלוקה וסידור המוצרים בארגזים, עדין זו תרומה. אל תהססו, תתרמו. הסיפוק בסוף החלוקה, הרגשת העזרה לזולת, תורמת כל כך להעביר את שאר היום ולדעת שישנם אנשים נוספים שעושים זאת, מחממת את הלב. הדבר שפוגם הוא, לדעת שישנן משפחות אשר זקוקות לכך ויש עוד רבות שאינן מדברות על זה מפאת הבושה. אם אתם רוצים לעזור, צירפתי מספר כתובות של עמותות אשר ישמחו לעזרה שלכם: http://www.ivolunteer.org.il/ http://www.banknizkakim.co.il/ http://www.zutar.org.il/news/truma.html
כל שנה בפתח, אנחנו רואים את הכרזות והבקשות לתרומות עבור נזקקים לפתח. ברשתות התקשרות השונות, במיילים שאנחנו מקבלים, כשאנו עושים קניות לחג ברשתות המזון וכו'. במקום עבודתי, שלחו מייל עם בקשה להתנדבות לחלוקה של חבילות לנזקקים. ביקשו שמי שיכול, שיבוא לעזור לחלק. כמובן, מבלי לחשוב פעמים, שלחתי מייל של אישור. מסתבר שאינני היחידי ויחד איתי ממקום העבודה הגיעו סה"כ כ- 20 אנשים. הגענו אתמול בבוקר, בשעה 07:30 למקום המפגש. בחוץ כבר היו ארגזים, ולא מעט. חולקנו לצוותים של שני אנשים ברכב, וקיבלנו כתובות לחלוקה. לכל רכב הוכנסו שני ארגזים ולפעמים שלושה. תלוי במקום הפנוי. מראש כמובן דאגו לפנות את הבגאז' של הרכבים. ברכב שבו הייתי, היו ארבעה ארגזים. כל הכתובות היו באיזור תל אביב-יפו עם הגבול של בת-ים. הכתובת הראשונה שלנו לחלוקה הייתה באיזור בת ים. מצאנו את המקום ועלינו למעלה. קומה שניה, אין מעלית. הארגז, משקלו כ- 40 ק"ג +/-. בני הבית חיכו לנו עם דלת פתוחה, הם ראו אותנו מהחלון. החיוך שהיה על פניהם, עם כל העצב, עשה את ההרגשה הטובה מכולן. ההוראות שקיבלנו היו ברורות, לעזור בסידור המוצרים, לחבק במידת הצורך, לגלת סימפטיה ולעזור כמה שרק אפשר. לאחר ששמנו את הארגז במקום שביקשו מאיתנו, שאלנו האם הם רוצים שנעזור להם לסדר את הדברים. הם אמרו שלא. אינני יודע האם אמירת הלא הייתה מהסיבה שהם לא היו צריכים את העזרה או מפאת בושה שפן נראה את המצב בבית, בתוך הארונות. כשבאנו לצאת מהבית, הבעל החזיק שטר של עשרים ש"ח ורצה לתת לנו "טיפ". לא יכלנו, היינו מבועטים מהמחשבה שיתנו לנו על כך כסף. התנצלנו ואמרנו שאנחנו עושים זאת בהתדנבות מלאה ולא מצפים לתמורה ולא מבקשים כלום. ושאם נוכל לעזור בדברים נוספים, אנחנו נשמח לעשות כן. העינים הבורקות שלו, החיוך שלה, הם אלו שעשו את החלוקה לנעימה הרבה יותר. המשכנו מאצלם לכתובות הבאות. שלושת הכתובות היו באיזור דרום תל-אביב. הגענו לכתובת הראשונה ועלינו למעלה. המקום נראה כמו מעברה. אמנם בנוי מאבן אך נראה מזוויע לחלוטין. ריח לא נעים, לכלוך בכל מקום, ריקבון על הבית. אשה מבוגרת הגרה בגפה פתחה לנו את הדלת ונכנסו פנימה. היא הראתה לנו היכן להניח את הארגז, וגם כאן, לא הסתפקנו בהורדת הארגז אם כי בשאלה האם נוכל לעזור לה לסדר את הדברים. היא חייכה ואמרה שהיא תסתדר ובירכה אותנו לחג שמח. יצאנו שוב, עם חיוך של סיפוק על הפנים. שוב נכנסנו לרכב, מחפשים אחר הכתובת הבאה. כשהגענו, התקשרנו לבית לברר היכן הכניסה. עלינו למעלה, המקום קצת יותר טוב מהמקום הקודם אך עדין, רואים את צורת החיים והלב נכמר ונשבר. פותחת לנו את הדלת אשה בסביבות גיל ה- 30-40, דוברת רוסית, ומראה לנו להיכן לקחת. בחדר, ישבה אשה מבוגרת, שאינה יודעת עברית, ולפי מה שהבנתי מבן הזוג לחלוקה, היא ברכה אותנו והודתה לנו ברוסית. היא הייתה מחוברת למעין מכונת אינהלציה או משהו בסגנון, לא יכלה לקום מהמיטה. האשה אשר פתחה לנו את הדלת ליוותה אותנו גם בדרנו החוצה, מנסה להודות לנו אך לא מוצאת את המילים. הבנתי שהיא הסבירה לחבר שהיה איתי כמה קשה להם וכמה היא מודה לנו שעזרנו לה להעביר את החג. בכתובת האחרונה שאליה הגענו, לא ענו לנו במספר הטלפון בבית. ההוראה שקיבלנו הייתה להשאיר את החבילה אצל השכן בדלת ולבקש שהיא תעביר את החבילה לשכן. כשדפקנו בדלת והיא נפתחה, הבנו שגם שם צריכים לעזור. היא שאלה אם אנחנו יכולים להביא גם לה חבילה. אמרתי לה שכרגע החבילה הזו מיועדת לשכן אך אבקש מהממונים להגיע גם לשם. לא נעים, אך גם אם היא לא תעביר את החבילה לשכן, והיא עצמה תשתמש בדברים, אני עדין חושב שזה יהיה בסדר. מה שאני בעצם רוצה לאמר כאן, שלא משנה אם אתם יכולים לתרום מזון, כסף, מוצרים או אפילו זמן בחלוקה וסידור המוצרים בארגזים, עדין זו תרומה. אל תהססו, תתרמו. הסיפוק בסוף החלוקה, הרגשת העזרה לזולת, תורמת כל כך להעביר את שאר היום ולדעת שישנם אנשים נוספים שעושים זאת, מחממת את הלב. הדבר שפוגם הוא, לדעת שישנן משפחות אשר זקוקות לכך ויש עוד רבות שאינן מדברות על זה מפאת הבושה. אם אתם רוצים לעזור, צירפתי מספר כתובות של עמותות אשר ישמחו לעזרה שלכם: http://www.ivolunteer.org.il/ http://www.banknizkakim.co.il/ http://www.zutar.org.il/news/truma.html